top of page
פעילות ציבורית בפולין
את פעילותו הציבורית התחיל בעודו סטודנט צעיר בארגוני הסטודנטים הציוניים בוארשה "הכרמלה" ו"ירדניה". ב־1928 נבחר כיו"ר אגודת הסטודנטים היהודים לרפואה ולאחר מכן כיו"ר "ירדניה" - הסתדרות הסטודנטים הציוניים בוארשה
אגודת הסטודנטים
הציוניים
הופעותיו, בנאום ובכתב, עוררו תשומת-לב בקרב המנהיגות הציונית בפולין.
ב־1931 הזמינו יצחק גרינבוים לערוך את העיתון היומי בשפה הפולנית "נובה סלובה", שהפך לאחר מכן לשבועון "אופיניה", שמטעמי צנזורה נשתנה שמו ל"סטאר". באמצעות עיתונים אלה נתפרסם שמו ועלתה קרנו בקרב האינטליגנציה, הנוער והסטודנטים היהודים בפולין, כפובליציסט פורה, כהוגה מדיני וכלוחם אמיץ, לצידו של גרינבוים, במערכה על זכויות היהודים.
פובלציסט
ב־1932 נבחר לועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין, בראשותו של יצחק גרינבוים. בטרם עלות גרינבוים ארצה (1933), הוא העביר את הגה ההנהגה למשה קליינבוים, בן ה־24. עסקנים ומנהיגים ותיקים, כמו עו"ד הרטגלס, ההיסטוריון ד"ר י' שיפר, ד"ר מ' קלומל ואחרים, שנמנו עם ההנהגה של סיעת "על המשמר", שייסד גרינבוים, קיבלו את מנהיגות הסטודנט הצעיר הסכמה כללית.
מנהיג צעיר -
ההסתדרות הציונית
בפולין
מאז ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה בלט גם בהנהגת מוסדות אחרים בפולין:
נשיאות המשרד הארץ-ישראלי, שעסק בארגון העלייה; הדירקטוריונים של הקרן-הקיימת ושל קרן-היסוד; המרכז של רשת בתי־הספר העבריים "תרבות" ועוד. ד"ר משה קליינבוים המשיך בקו המדיני של מורו ורבו י' גרינבוים: אופוזיציה חריפה למשטר של פילסודסקי וממשלת הקולונלים שלו. אולם, בעוד גרינבוים קשר את המדיניות היהודית למאבקם של המיעוטים הלאומיים האחרים בפולין, הרי קליינבוים חתר לשותפות יהודית עם חוגי השמאל הפולני.
פעילות פוליטית
וציונית
כתגובה על פעילותו האופוזיציונית נגד השלטון ובמיוחד על קריאתו ליהודים להחרמת הבחירות לסִיִים על פי החוקה החדשה הפאשיסטית (1935) נלקח ד"ר קליינבוים - בניגוד לחוק - לשירות הצבא ונקרע מפעילותו הציבורית. כבעל תואר אקדמי, נשלח לבית־ספר לקצינים; ולאחר שסיימו בהצטיינות, שירת כקצין-מילואים בחיל הרפואה הפולני.
קצין בצבא
הפולני
האפיק העיקרי להפצת דבריו של דיר קליינבוים בקרב המוני היהודים בפולין היה "היינט" ("היום"), העתון היומי היהודי רב התפוצה, שמשנת 1935 היה ד"ר קליינבוים עורכו המדיני.
עורך מדיני
ביומון "היינט"
היה ציר לקונגרס הציוני ה־ 18 (פראג, 1933); ובקונגרס ה־19 (לוצרן, שוייץ, 1935) נבחר לועד הפועל הציוני. נמנה, לצד גרינבוים, עם ראשי סיעת הציונים הרדיקלים, שחלקה על הנהגתו של וייצמן, בהאשימה אותו בפשרנות כלפי ממשלת המנדט הבריטי ובחתירה להקמת הסוכנות היהודית המורחבת, שמחצית הייצוג במוסדותיה הוקצתה לנכבדים לא-ציוניים.
הסיעה הרדיקלית תמכה בהסתדרות העובדים וקראה בהתמדה לשיתוף פעולה עם מחנה "ארץ-ישראל העובדת".
היה מראשי הועד היהודי לחרם על גרמניה הנאצית (1933-1939) ופעיל בהנהלה העולמית של הקונגרס היהודי העולמי מראשיתו. השתתף כמשקיף מטעם יהדות פולין בועידה הבינלאומית לענייני הפליטים היהודים באוויאן, צרפת, 1938.
בקונגרס הציוני ה־20 (ציריך, 1937) נמנה עם התומכים עקרונית בחלוקת ארץ-ישראל כדרך להקמת המדינה היהודית. בקונגרס ה־21, (ג'נבה, באוגוסט 1939), בעת שענני מלחמת העולם השנייה כבר הקדירו את האופק, הזהיר מפני השואה המאיימת על יהדות אירופה, אך הוסיף ואמר, כי כשם ש"במחיר תכנית באזל קיבלנו את הצהרת בלפור, כך במחיר היישוב החדש בארץ-ישראל והעם היהודי השואף לארץ-ישראל נצא מהמשבר העולמי עם מדינה יהודית בארץ-ישראל". עם נעילת הקונגרס אץ לפולין והגיע לוארשה, דרך לונדון.
פעילות ציונית –
הקונגרס הציוני
ביום פרוץ המלחמה, ה־1 בספטמבר 9. הוא מיהר להתייצב ביחידתו הצבאית ונשלח לחזית. עם תבוסת פולין ונפילתה בידי הנאצים, הגיע כפליט לוילנה ומשם לקובנה, שהייתה אז בירת ליטא הניטראלית. משם יצא עם אשתו וביתו ולאחר תלאות רבות עלה בידיהם להגיע לארץ ישראל.
מלחמת העולם ה־1
והעליה לארץ
bottom of page