למעיין בקובץ זה – המשקף את הגותו המדינית של סנה בשנותיו האחרונות – תיחשף תפיסה מדינית שיטתית, שמאפיניה הם: ראשית, בחינה מתמדת של התפתחות הסכסוך הישראלי-ערבי על רקע ההתרחשויות הבינלאומיות והיחסים הבין-מעצמתיים; שנית, צירוף מתמיד של תביעה מישראל להעדיף שלום על־פני התפשטות טריטוריאלית ועמידה תקיפה על זכותה של ישראל לחוזי‏־שלום – כנגד תחליפי־שלום – ולהסדרי־ביטחון ראויים; שלישית, שילוב של תמיכה עקבית בתביעה שישראל תכיר בזכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית, עם שלילה נחרצת של הטרור הפלשתיני, דחייה חד־משמעית של כל נסיון להמעיט בחומרתו, ועמידה איתנה על זכותה של ישראל להגנה עצמית; רביעית, מזיגה של גישה מדינית מפוכחת עם תפיסה מוסרית של בעיות הנגזרות מהסכסוך בינינו לבין שכנינו.

העורך את מאזן פעלו, והגותו של סנה בתחום היחסים היהודיים־ערביים ימצא גם כאן כמה תמורות ומפנה חד אחד; אך גם כאן נשמר חוט־של־רציפות.

ביטוי לכך ניתן למצוא, למשל, במאמרו של סנה – "על שלמות הארץ ועל שלום העמים" (ראה בקובץ זה, עמ' 197).

בנובמבר 1970 נערך דיון מדיני בכנסת. היה זה כשלושה חודשים לאחר הפסקת־האש במלחמת־ההתשה בינינו לבין מצרים ופרישתו של גח"ל מ"ממשלת הליכוד הלאומי". סנה תקף בנאומו את "תוכנית־השלום" שהתקבלה בוועידת־"חירות" ובגין השיב לו: "כאשר היית ציוני, היית בעד שלמות־הארץ, זאת עובדה ואתה יודע זאת כמוני". סנה ניצל חילופי־דברים אלה כדי להבהיר את גלגולי תפיסתו בשאלה מרכזית זו בתולדות המדיניות הציונית. הוא הוכיח שהיחס לבעיה הטריטוריאלית לא היה לגביו אף פעם עקרון דוגמטי, מקודש כשלעצמו, אלא מרכיב חשוב במערכת שיקולים מורכבת ועשירה. חזון מכסימליסטי בהקשר הטריטוריאלי מאפיין כמעט כל תנועה לאומית בשלביה הראשונים. מבחנה של תנועה לאומית הוא ברגעי ההכרעה ההיסטוריים, שעה שעליה לבחור בין המשך דבקותה באותו חזון מכסימליסטי, דבקות העלולה לשים לאל את מימושה של המטרה הלאומית המרכזית, לבין המפנה הקשה והמכאיב לעבר מישור ההגשמה המדינית. המדיניות הציונית עמדה מספר פעמים בפני הכרעות קשות כאלה והשכילה, בעיקרה, לבחור בדרך ההגשמה הריאלית, גם במחיר ויתור על חזון מכסימליסטי. סנה מבהיר במאמרו כיצד בכל אחת מפרשות־הדרכים (1937, 1946, 1967) גישתו הולמת את המטרה הלאומית המרכזית של אותו שלב: ב־1937 תמך בהצעת החלוקה (בעקבות דוח ועדת־פיל) משום שמימי עליית היטלר לשלטון ראה "את ההכרח במדינה יהודית לאלתר, כציווי היסטורי השקול כנגד כל שאר השיקולים, לרבות שלמות־הארץ". הוא התיצב אז בחזית אחת עם וייצמן ועם בן־גוריון. ב־1946 שלל נקיטת יוזמה מצד התנועה הציונית להעלאת תוכנית לחלוקת ארץ­־ישראל, אך לא פסל מראש גישה חיובית להצעה כזו אם תבוא מצד גורמים בינלאומיים: "שוב, גם בתחנה זאת לא קבעה שלמות־הארץ את עמדתי״, הוא כותב, ולהלן: באותה תקופה ״לא היה הקריטריון שלמות־הארץ או חלוקת־הארץ אלא, קידום מטרותינו היסודית: עליה, התישבות, עצמאות – בכל מסגרת המבטיחה את העיקר."

ב-1967, ומן הרגע הראשון, נקט סנה עמדה חד־משמעית הרואה בשלום עם שכנינו את המטרה הלאומית המרכזית של ישראל. "כשם שבעשור 1937 – 1947 עמדה במרכז חיינו השאלה: מדינה לאלתר או שלמות־הארץ – מה עדיף? – כך מאז העשרה ביוני 1967 ועד היום הזה עומדת ועוד תעמוד במרכז חיינו השאלה: שלום־עמים או שלמות־הארץ, מה עדיף?"

באחד המסמכים המרתקים שכתב, במכתב־ההתפטרות ששיגר לבן־גוריון ב־21 בספטמבר 1946 (התפטרות שסנה חזר בו ממנה, לבקשת בן־גוריון וחברים אחרים, כדי לאפשר הליכה מלוכדת לקונגרס הציוני הכ"ב) אנו מוצאים, בין היתר: "מעולם לא העלמתי, כי אילו היו מציעים לנו מדינה עברית בחלק של א"י, בחלק ניכר כמובן, לא הייתי בשום אופן פוסל מראש הצעת פשרה כזו. אולם התנגדתי לכך, שאנחנו נהיה המציעים והיוזמים של חלוקה. תמכתי לכן בנוסחה שלך, שהלמה את הצרכים הפוליטיים של השעה, מבלי להעמיס עלינו את נטל היוזמה לחלוקה." גם בקרב שותפיו־לדרך בהנהגת ההגנה, בקרב החלק האקטיביסטי, ובמיוחד בקרב אנשי הקיבוץ־המאוחד, ניתנה הדעת על עמדתו זו של סנה.

הדבר עולה מתוך אחד המכתבים ששיגר ישראל גלילי למשה סנה. בלחץ הנסיבות המחתרתיות פיתחו כמה מראשי ההגנה דרך־התכתבות מיוחדת־במינה, הבנויה על סגנון מסתורי־ספרותי. בלטו בכך שלושה: משה שרת, ישראל גלילי ומשה סנה. באחד המכתבים הללו, מאוגוסט 1946, כותב גלילי לסנה, הנמצא בפאריז: "על פוליטיקה לא אכתוב. ודאי נהיה אנשי ריב. בנכונותך להשלים עם חתך (חלוקה) בשכר סמכות (רבונות) ולו גם בשדה קטן, הבחנתי זה מכבר".

מעניינת במיוחד התיחסותו של סנה לשאלת הדו־קיום בין יהודים לערבים בארץ־ישראל, שנתגלגלה במהלך השנים בשאלת היחסים בינינו לבין העם הפלשתיני.

עוד בשנת 1937 כתב סנה ב-"היינט" את הדברים הבאים:

"הישוב היהודי בארץ־ישראל יושב על אדמתו. לפי שעה הוא מיעוט מספרי --- תהיה זו שטות מצדנו לזלזל בעובדה כי בארץ־ישראל חיים כיום כפליים ערבים מאשר יהודים. העליה היהודית – אפילו תישא אופי המוני – רק תתקן את המצב הזה, אבל לא תבטל את הגוף הלאומי של ערביי פלשתינה. אפילו כשנהיה רוב, לא יפסיק הגוף הזה את קיומו ואל נתפתה לחשוב שנשתלט עליו - - - עלינו לזכור: זהו חוק ביולוגי־טבעי: דרך חלוקה – לאיחוד! דרך השוני – לאינטגרציה!"

1943. סנה הוא ראש המפקדה הארצית של ההגנה. בהרצאה בפני מפקדים בהגנה על "אשיות ההגנה" הוא אומר:

"בשעה שמדובר בפעולות מלחמתיות יש הכרח לקבוע מי הוא האויב? - - - אנחנו איננו יכולים להגיד על העם הערבי – זהו האויב - - - לשאלה הזאת יש לא רק משמעות עיונית, יש לה גם משמעות מעשית עד מאוד - - - הערבים בארץ הם עובדה קיימת. במידה שאפשר בלשון בני־אדם ובמושגי בני־אדם לדבר על עובדות נצחיות – הרי זוהי עובדה נצחית, ולפגוע בערבי באשר הוא ערבי ובאשר הוא כאן, זה אומר – להתעלם מהמציאות של ארץ־ישראל."

 

אוקטובר 1948. מבצע "יואב" הסתיים ועמו מבצע "ההר". בהנהגה הצבאית־מדינית התגבשה המגמה לרכז מעתה את המאמצים העיקריים בחזית הדרומית. היו מפקדים בכירים שגרסו, משיקולים צבאיים־אסטרטגיים, כי יש להפנות את המאמץ הצבאי העיקרי לכיוון מזרח, במיוחד לעבר הרי שומרון. סנה תמך במגמה זו, אולם נימוקו העיקרי לא היה צבאי־אסטרטגי אלא מדיני־אסטרטגי: הוא האמין שעל צה"ל להדוף את הפולשים מכל הגדה המערבית, ולא כדי להשתלט על השטחים הללו על יושביהם, אלא כדי לסייע בהקמתה של המדינה הערבית הפלשתינית באותם שטחים. הוא חשש שאם ישראל לא תעשה כן, היא תותיר מרחב־תמרון גדול ומסוכן לגורמים אימפריאליסטיים, ובראש־ראשונה לבריטניה, אשר תוכל להוסיף ולסכסך בין שני העמים ולהיבנות ממדיניותה המסורתית, נוסח "הפרד ומשול".

 

בתגובה להחלטת מועצת־הבטחון של האו"ם מן ה־4 בנובמבר 1948, התובעת מישראל לסגת מן הנגב, כותב סנה במאמר נוקב: "היום צבאנו לא יסוג":

"הפתרון היחיד הבא בשבילנו בחשבון הוא זה שיושתת על החלטת 29 בנובמבר 1947, המותאמת עם המציאות הצבאית והמדינית הקיימת בארץ. הווה אומר: כל הגליל וכל הנגב לישראל; אף שעל אדמתה לשום מדינה פולשת; אף בסיס זר לשום מעצמה זרה - - - וכיוון שנגזרה חלוקה בין העם היהודי החוזר למולדתו ולמדינתו לבין העם הערבי, תושבי הארץ הזאת, אל תהא זו חלוקה מוחלטת, אלא חלוקה מותנית באחדות כלכלית של הארץ, כפתח להסכם עמים - - - לטענה האימפריאליסטית, כי למדינה ערבית בחלק הנותר של הארץ אין אפשרות לקיום עצמאי, התשובה הנכונה איננה בסיפוח לממלכת־עבדאללה או לממלכת־פארוק, אלא בברית עם מדינת־ישראל."

עמדה עקרונית זו – השתתת השלום בין שני העמים על הכרה הדדית של כל אחד מהם בזכות זולתו להגדרה עצמית – סובלת באותו פרק־זמן (בין 1953 ל־1964) מעיוותים קשים, מהצגת־דברים חד־צדדית. הדומיננטי לגבי סנה בתקופה זו הוא קו ההזדהות ללא סייג עם ברית־המועצות. הימים הם ימי "המלחמה הקרה". העולם נתפס אז על־ידי רבים כמערכת בינלאומית אחת, שכמעט הכל נגזר בה מן העימות בין שני הגושים העולמיים. על רקע זה ממעיט סנה בערכם של הגורמים הלאומיים המקומיים, ורואה את הסכסוך כפועל־יוצא מהעימות הגלובלי ומהסכסכנות של גורמים אימפריאליסטים שונים. תחלופנה אחת־עשרה שנים עד שסנה יאזן את גישתו בנושא זה ויראה את הסכסוך הישראלי־ערבי כאחד הסכסוכים הלאומיים, הקיימים מכוח ניגודים מקומיים, אמיתיים ומדומים, המנוצלים לא־פעם על־ידי גורמים מעצמתיים.

חשוב להבין כיצד התפתחה אותה גישה מעוותת – תפיסת הסכסוך היהודי־ערבי כפונקציה של העימות הגלובלי "בין הכוחות האימפריאליסטים לבין מחנה הקידמה בראשותה של ברית המועצות" – שהיתה נוחה לשמאל הישראלי בשנים ההן (1947 – 1951): המשטרים הריאקציוניים הערביים, התוקפים את ישראל הצעירה, נתמכים על־ידי מעצמה אימפריאליסטית (בריטניה), ואילו ישראל, דמוקרטיה צעירה מונהגת על־ידי מפלגות־פועלים, נתמכת על־ידי ברית־המועצות וכוחות השמאל בעולם.

הבעיה הסתבכה כאשר חלה הצטננות ביחסים בין ברית־המועצות לישראל, וכאשר העמיקה ההזדהות של ישראל עם ארצות־הברית לגבי עימותי "המלחמה הקרה", ובמיוחד בהקשר למלחמת קוריאה (1951). מצד שני, התרחשו תמורות בעולם הערבי (מצרים, 1952) וחלה התקרבות בין ברית־המועצות לעולם הערבי (עיסקת נשק הצ'כית־מצרית 1955). מי שנשאר כבול לתפיסה הדוגמטית והפשטנית, לפיה הסכסוך הישראלי־ערבי הוא פונקציה של ההתמודדות הגלובלית בין "בני־האור" ל"בני־חושך", לא נותר לו אלא להחליף את האובייקטים לביקורתו, ושוב – על־פי יחסם לברית־המועצות ויחסה של ברית־המועצות אליהם. מכאן ואילך לא שליטי ערב הם סוכני הריאקציה הבינלאומית, אלא שליטי ישראל, ואידך זיל גמור.

בשלב זה, כתוצאה ממבנה מחשבתי זה, עדיין אין צורך לשמאל הישראלי ליפות את הלאומיות הערבית, או להתעלם מעצם קיומה של הריאקציה הערבית. עדיין אפשר להמשיך ולטעון כי אכן קיימת ריאקציה כזו, אך התקרבותן של ארצות־ערב לברית־המועצות תביא עמה השפעה מרסנת וממתנת של העולם הערבי. המפנה חל רק ברבות השנים, במיוחד לאחר מלחמת־סואץ ולאחר שהמחנה הסובייטי החל להעניק למשטרו של נאצר אותות־הצטיינות של קידמה חברתית־מהפכנית ולהגדיר את משטרו כ"משטר שעלה על דרך לא־קפיטאליסטית".

לאחר מלחמת־סואץ נמנעת מק"י, וסנה בתוכה, מלהוקיע בתוקף את המגמות השוביניסטיות הערביות, האנטי־ישראליות. מק"י הסתייגה מן ההכרזות על הכוונה לחסל את ישראל, אך הכרזות אלה מוגדרות על־ידה דרך־קבע כתופעה משנית, חולפת, שרידיו של העידן הקודם, הריאקציוני, הטרום־מהפכני. לעומת־זאת הרבתה להבליט ולהדגיש כל הכרזה בה ניתן לגלות, בצדק או שלא בצדק, ולו רמז לנכונות ערבית לשלום עם ישראל בתנאים כלשהם (לעתים קרובות בלתי־מתקבלים על־הדעת אפילו מבחינתה של מק"י) ולהביא הכרזה זו כהוכחה לכך, שארצות ערביות שונות בשלות פחות או יותר לתהליך של השכנת־שלום עם ישראל, וכל שנותר לעשות זה לחולל מפנה אנטי־אימפריאליסטי במדיניות הישראלית, ולאמץ את תוכנית־השלום של מק"י (פשרה טריטוריאלית לגבי קווי הפסקת־האש מ־1949; הכרה בזכות ההגדרה של העם הפלשתיני; הכרה בזכות כל פליט לבחור בין חזרה לארץ לבין קבלת פיצויים). הנהגתה של מק"י הסתירה מהציבוריות הישראלית, אף מחברי המפלגה עצמם, את העובדה הפשוטה והמרה, שאפילו הקומוניסטים הערבים לא סמכו ידיהם על תכניתה, וחלק נכבד מהם, בהנהגת חאלד בכדאש, מנהיגם של הקומוניסטים הסורים והדמות הבולטת ביותר בקומוניזם הערבי, לא הסכימו אפילו לשבת ליד שולחן אחד עם נציגיה.

הגאות שפקדה את התנועה הלאומית הערבית – בשנים 1957 ו־1958 – בעקבות כשלון מלחמת־סואץ, מזמנת שעת־כושר ללחצים לאומניים ערביים בתוככי התנועה הקומוניסטית. שותפתה של ישראל עם מעצמות קולוניאליות כאנגליה וצרפת במלחמה נגד מצרים, מקלה על המגמה לחתור לבחינה מחודשת של היחס העקרוני לישראל. כאן נזקקים לפתע הקומוניסטים הערבים, מחוץ לישראל ובישראל, להסתמכות על סיכומיה של הוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. לפתע הוצגה התמיכה בישראל כ"אחת השגיאות של סטאלין", על כל המשתמע מכך. לפתע נשמעה דרישה להכריז על איזור נצרת ועל איזור המשולש כשטח כבוש, שסופח לישראל באורח שרירותי. ולדרישה המסורתית של מק"י "להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם הערבי הפלשתינאי" נתבקשה תוספת קטנה, שבמשמעותה אי־אפשר היה לטעות: "עד להיפרדות, כולל חלקו הנמצא בישראל".

העימות בצמרת מק"י מגיע לשיאו. גובר הלחץ הערבי הלאומני, המבקש לפאר את התנועה הלאומית הערבית, תוך התעלמות מחולשותיה ומחטאיה, ובמיוחד מיחסה העוין לישראל ולעם היהודי. בראשית 1958 נבלמת המיתקפה הלאומית הערבית, נשלפות נוסחאות־פשרה, אך הבקיעים שנתהוו בבנינה של מק"י שוב אינם ניתנים לאיחוי. מכאן ואילך, בתהליך שיש בו מורדות ועליות, הולכים ומתערערים יסודותיו של הבית המשותף.

שנים אלה הן שנים קשות לסנה. הוא נאבק נגד המגמות של ההקצנה הערבית, אך נאלץ יחד עם מיקוניס לשלם לא־פעם מחיר כבד עבור פשרות חולפות. מנהג מקובל ונלוז, הנקוט בידי הנהגות קומוניסטיות מסורתיות, הוא לאזן, לצורך ושלא לצורך, את מאבקן ב"סטיה ימנית" כמערכה כנגד "הסטיה השמאלנית", ולהיפך. גם סנה נוקט תכסיס זה ומאזן את התנגדותו להקצנה הערבית במק"י בניפוח סכנתה של "סטיה לאומנית יהודית במפלגה" (לימים יתברר כי אותה קבוצה, שכנגדה נלחם בשצף־קצף, דגלה בקו רעיוני דומה מאוד לזה שסנה עצמו העלה כעבור עשר שנים).

דרכו המדינית של סנה בשנים ההן שיקפה תהליכים אלה, גם כאשר הוא עצמו נטה להדגיש היבט מפוכח יותר, או אובייקטיבי יותר. לכל אורך הדרך מופיעה אצלו ההוקעה של ההצהרות הערביות בדבר חיסול ישראל, לא־כל־שכן בדבר מעשי־רצח משני עברי הגבול. אולם אין הוקעה חד־משמעית, תקיפה ורצופה, של הלאומנות הערבית, המזינה הכרזות ומעשים כאלה.

המשבר, שהוליד את המפנה, הבשיל והלך בהדרגה, במשך שש שנים – החל בזעזועים של שנת 1958 ועד לזעזועים של שנת 1964. המתח שהצטבר בשש שנים אלה נפרק עם המפנה, ב־1965. עתה אפשר למתוח קו על העבר ולפתוח דף חדש. אבל גם ברגעים אלה – ועד סוף ימיו, בהשקיפו לאחור – רואה סנה את פרשת 1953–1964 בכל מורכבותה, על שני צדדיה. גם עתה אין הוא חוזר בו מעיקרי ביקורתו כלפי המדיניות שנקט בן־גוריון בסכסוך הישראלי־ערבי: ראשית, כלפי עצם הקונצפציה של הישענות חד־צדדית על המערב; שנית, כלפי עמדתו של בן־גוריון לגבי תנאי־השלום (״אף פליט, אף שעל אדמה״), ובעיקר כלפי שלילת עצם קיומו של העם הפלשתיני וזכותו להגדרה עצמית לצדה של מדינת־ישראל; שלישית, כלפי מדיניות ״היד החזקה״ שהפגין ביחס לסביבה הערבית, שהגיעה לשיאה במבצע סיני, שהתבצע בברית עם אנגליה וצרפת; ורביעית, כלפי היחס למיעוט הערבי בתוך ישראל, שהיה נתון, מאז קום המדינה, תחת שלטונו של ממשל צבאי.

בשנים באחרונות לחייו הירבה סנה לעסוק במכלול הבעיות הכרוכות בסכסוך הישראלי־ערבי. כמעט מדי ערב היה מרצה בנושאים אלה, וקהל מאזיניו היה שונה ומגוון מאין־כמותו. מאמריו התפרסמו דרך־קבע בשלושה עתונים, ״קול־העם״, ״דבר״, ו״ידיעות־אחרונות״. שפע של ראיונות עמו התפרסמו מעל דפי העתונות היהודית בחוץ-לארץ, והעתונות הבינלאומית. הוא נדרש תכופות לרדיו ולטלוויזיה, להערכות פרשניות או לדיונים מדיניים.

בפרק זמן זה הולך סנה ומשתחרר מכבלים של דוגמטיות וסכמטיות, מראיית־עולם פשטנית בשחור־לבן, וליתר־דיוק, בשחור־אדום. השתחררות זו מחזירה לו מידה מרובה של רעננות שאיפיינה תמיד את חשיבתו המדינית. ואין מדובר באקט חד־פעמי. זהו תהליך הדרגתי. גם לאחר הפילוג במק״י אין מהלך ההשתחררות וההתפכחות מגיע לידי ביטוי מלא. מאז הפילוג (אוגוסט 1965) ועד לאביב 1966 עדיין עזה תקוותו שברית־המועצות תשלים עם המפנה בגישתה של מק״י לבעיות הסכסוך הישראלי־ערבי ולשאלת השלום והמלחמה. הוא חרד מאוד מפני יוזמה מלחמתית מצרית־סורית ומבקש לעשות כל שניתן כדי שברית המועצות תפעיל את השפעתה הממתנת ותמנע את המלחמה, ואם לא תצליח למנוע אותה, שלא תתיצב לצד החזית הערבית. במאמץ מדיני זה רואה סנה את האתגר העליון לפעילותו באותה עת. על־פי תפיסתו, המשעבדת כל דבר משני, לדבר העיקרי, הוא מוכן להתעלם מחילוקי־הדעות ההולכים וגדלים בינו לבין הגישה הסובייטית בתחומים אחרים. בשיחות בארבע־עיניים, עם ידידים קרובים, הוא חושף אט־אט את צפונות־לבו, אך מדגיש שוב ושוב את הצורך לדחות את כל הפלוגתות לימים אחרים. עכשיו, הוא אומר, המטרה העיקרית היא לגייס את תמיכת ברית־המועצות, להציל את השלום ולגונן על ישראל. גישה זו מוליכה אותו להבליט ביתר־שאת, לעתים באורח מלאכותי ומוגזם, עמדות או מעשים סוביטיים, הראויים להסכמה, ולהעלים עמדות ומעשים סוביטיים הראויים לגינוי.

בפברואר 1966 מתחוללת בדמשק הפיכה, המעלה לשלטון את האגף השמאלי של מפלגת הבעת'. לימים יראה סנה במאורע זה את קו־פרשת־המים בהכרעה הסובייטית להתייצב חד־משמעית לצד העולם הערבי ונגד ישראל. ברם, גם עם גבור הסברה שברית־המועצות הכריעה את הכף לטובת הצד הערבי, גם עם התרבות האותות למגמת התרחקות ממק״י (שהסתיימה בפסילתה של זו), והעדפת רק״ח – עדיין אין סנה מרפה מתקוותו. לידידיו יאמר: ״אמת, הסיכויים להצלחת מאמצינו הולכים ומתמעטים, אך לא אטוש קו זה עד הרגע האחרון, וכל עוד יש בדל־סיכוי למנוע מלחמה – אדבק בדרך זאת.״ בהיותו כפוף לכלל שגזר על עצמו, להימנע מעימות גלוי עם הסובייטים הוא מנסה שיטות מקוריות כדי לשקף את נקודות־המחלוקת: הוא יוזם פניות פומביות לכל המפלגות הקומוניסטיות, לכל הגורמים הבינלאומיים, לכל המעצמות החברות במועצת־הבטחון; הוא מנסה להוכיח לעולם כולו, ולסובייטים בכלל זה, ש״אין להעלות על הדעת״ שברית־המועצות תפעל בניגוד לעקרונות של לנין, או בניגוד לעמדותיה המוצהרות בדבר עקרון הדו־קיום בשלום וכו' וכו'. גם לאחר מלחמת ששת־הימים הוא עדיין מקווה כי אפשר יהיה להניע את ברית־המועצות לחזור בה מגישתה החד־צדדית, העוינת כלפי ישראל; כי הנצחון הישראלי יפקח את עיניה להבין, כי ללא הידברות עם ישראל תהיה מוסקווה מנוטרלת בכל המהלכים המדיניים להשכנת שלום במזרח־התיכון. גם לאחר מלחמת־ששת־הימים המעבר של סנה הוא מעבר הדרגתי – מביטויים מרומזים ומוסווים של חילוקי הדעות עם ברית־המועצות לעבר ביקורת גלויה, מוויכוח סביב הסכסוך הישראלי־ערבי לעבר פולמוס רחב ועקרוני: החל בבעית יהודי ברית־המועצות, יחסה של התנועה הקומוניסטית לציונות, וכלה בשאלת הדמוקרטיה בברית־המועצות ובעית ההגמוניה הסובייטית בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית. מעבר זה מגיע לכלל ביטוי מקיף, עדיין לא שלם ומלא, בסוף 1968, בוועידה ה־16 של מק״י.

אך לא רק התקווה להשפיע על המדיניות הסובייטית כובלת אותו עדיין. קיים גורם נוסף וכבד־משקל: סנה אינו פועל כמדינאי אינדיבידואליסטי, כפרשן סולן. הוא אחד מחברי הנהגתה של מק״י, ומדי יום ביומו ניצבת בפניו השאלה איך לנווט את מהלכיו כך שחבריו להנהגה יצעדו יחד עמו, איך לשמור על ליכודה המירבי של מפלגה אשר הקו המוצע לה עתה נוגד את כל עברה, את כל עולם מושגיה, סגנונה ופעילותה. משמע, קצב ההשתחררות מן השיגרה המאובנת אינו מוכתב רק על־ידי המתחולל בנפשו הוא, אלא מותנה על־ידי שני שיקולים כבדי־משקל: אתגר ההשפעה על המדיניות הסובייטית, והרצון להבטיח את שלימותה של מפלגתו, הנתונה במפנה חד ומורכב.

מה שאירע לסנה בשנים אלה חושף את אחת הסוגיות המורכבות בניתוח דרכם ומניעיהם של מדינאים ומנהיגים. המדינאי, אם יש לו יומרות מעבר לתכסיסים החולפים של עשיה מדינית, ובמיוחד אם הוא איש השמאל הטוען לדבקות בהשקפת־עולם שיטתית, נקרע בין שני קטבים: מכאן הצורך לבסס את עמדותיו כנגזרות מתוך עקרונות כלליים של השקפת־עולמו, להציג ניתוח אמין של התהליכים הפועלים במציאות על יסוד גישה תיאורטית בעלת יומרה לאובייקטיביות ולחשיפת האמת; ואילו מכאן שיקולים אסטרטגיים וטקטיים הנגזרים מכפיפותו לתפיסת האינטרסים שהוא מייצג ודבק בהם, לכללי־משחק הנהוגים במערכת הפוליטית או המפלגתית, ולעתים גם לשיקולים המתיחסים למעמדו האישי במערכת זו. הקרע בין השקפת־עולם לבין אינטרס, ויהא לגיטימי וצודק כאשר יהא; בין חתירה לאמת לבין חתירה להשגת המטרה המיוחלת – קרע זה שולל מהמדינאי, מלכתחילה, את היומרה לכתר ההיסטוריון או התיאורטיקן חסר־הפניות. סוגיה זו קשה במיוחד בעולם המחשבה המארכסיסטית. שכן, משעה שהמארכסיזם הרשמי הכריז על עצמו הן כעל פילוסופיה מקפת־כל, שיש עמה תשובות, או מפתח לתשובות, לבעיות היקום, החברה והאדם, והן כעל מדריך לפעילות אנושית מאורגנת – החריפה הסתירה והעמיק הקרע בין שני הקטבים, בין האמת לבין האינטרס, בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי. אפשר שאחד משורשיו של הסבך נעוץ בפירוש מוטעה ויומרני של ההנחה האחרונה והמסכמת של מארכס ברשימותיו ״תיזות על פוירבך״ (1845): ״הפילוסופים אך פירשו את העולם באופנים שונים, אולם העיקר הוא לשנותו.״ היו שהעדיפו להעניק לאמירה זאת משמעות דוגמטית, היוצרת מעין ״אוּניה פרסונלית״ בין ״המפרש״ לבין ״המשנה״.

 

ככל שהתנועה הקומוניסטית הפכה דוגמטית יותר, כך הלכה והסתבכה ״שאלת האמת״. ״רק האמת היא מהפכנית״ – מכריז בשנות העשרים אנטוניו גראמשי, אולם אין כמעט מי שיטה לו אוזן קשבת. הגדרת הסוציאליזם כמדע מקבלת פירושים פשטניים, נלעגים. הולכת ומתעצבת התפיסה כי המפלגה היא־היא המופקדת על גילויה של האמת הפילוסופית, או למצער, על אישורה. ״המזכיר הכללי״ הוא בחזקת ״מדען ראשי״ בחקר הסוציאליזם המדעי, ועל־פיו ישק דבר. וכמובן, ממוסקווה תצא תורת הסוציאליזם המדעי, המחייבת באמיתותיה את כל חלקיה של התנועה. מוזר, אך גם כיום, עשרים־וחמש שנים לאחר ניתוץ הפסלים עדיין ניכרים אותותיה של מסורת מעוותת זה בנוהגן של מפלגות לא מעטות.

פרשת־סנה היא המחשה מאירת־עיניים לפרדוכסים היסטוריים אלה. לפנינו אישיות אינטלקטואלית שעיסוקה אינו בתחום הפילוסופיה. סנה היה מדינאי ומנהיג – מדינאי הכפוף לאילוצים חיצוניים ומנהיג הכפוף לאילוצים פנימיים. סנה המדינאי, אשר הגירוי האינטלקטואלי־פילוסופי לא הירפה ממנו ודחף אותו ללא־הרף לבחון את המציאות הסובייטית לאור הגותם של מארכס ולנין, לא יכול היה לתת ביטוי פומבי למלוא האמת שהתגבשה בהכרתו, כיוון שביטוי כזה עלול היה לשבש את מהלכיו כמדינאי. וסנה המנהיג, אשר חֵקֶר התהליכים הפועלים בעם היהודי ריתק אותו וחשבון־הנפש על הפרק האנטי־ציוני בחייו לא נתן לו מנוח, נבצר ממנו לבטא בפומבי את מלוא האמת על יחסו לציונות, אם אכן סבר כי דבר זה עלול לזעזע חלקים ניכרים במפלגתו. שהרי רק זמן קצר קודם־לכן עיכלה המפלגה, ולא בקלות, את המפנה החד מאנטי־ציונות לוחמת לעמדת־ביניים לא־ציונית, משלילה טוטלית של הציונות, לראיית הציונות כתנועתו הלאומית של העם היהודי, תנועה לאומית שיש להבחין בה בין הפרוגרסיבי, שיש לחייבו, לבין הריאקציוני, שיש לשוללו (ונותרה, כמובן, אותה שאלת־תם: כיצד ייתכן שאנשים הרואים עצמם מהפכנים בקרב עמם לא יפעלו בקרב התנועה הלאומית כדי לקדם את הענין הלאומי וכדי לחזק בה את המגמות הפרוגרסיביות לעומת המגמות הריאקציוניות?).

 

עם־זאת, רשם סנה בשנים אלה פרק חשוב בהגות המדינית. כושר־הניתוח שלו, היכולת להרכיב־מחדש את תמונת־המציאות לכדי מודל מושגי, הכשרון לבחון דברים מעבר לקפאונם הרגעי – כל אלה הוליכו שוב ושוב לחיזוי אפשרויות הגלומות בעתיד המעורפל, ולא בלשון של ודאות, לשונם של מתנבאים ונביאי־שקר, אלא בלשון חשיפת סיכוי מול סיכון, אפשרויות חליפיות שגם אנו עשויים להשפיע על הוצאתן מן הכוח אל הפועל.

סמוך למלחמת ששת הימים הזהיר סנה בפני מלחמת־יום־הכיפורים. בחנוכה תשכ״ח (נובמבר 1967) נערך ב״היכל התרבות״ בתל־אביב עימות פומבי על לקחיה של מלחמת־ששת־הימים בין שר־הבטחון דאז, משה דיין, לבין משה סנה. באווירה מחשמלת הציג סנה את ה״אני מאמין״ שלו:

״הנצחון הציל אותנו מסכנה, אבל לא ביטל את הסכנות בכללן. הסכנה האורבת לנו כעת היא, ששוב תתרגש עלינו מלחמה, לא במתכונת הקודמת אלא קשה יותר לאין־ערוך וארוכה יותר. ולהבדיל מן המלחמה הקודמת, יהיו מעורבים בה כוחות גלובליים, אולי מלכתחילה; והמעורבות של כוחות גלובליים לצד החזית הערבית תהיה בעלת משקל רב יותר מאשר לצד החזית הישראלית. סכנה היא תמיד בחזקת אפשרות, לא בחזקת ודאות, ובמידת היכולת יש לסקלה.״

ומניתוח זה גוזר סנה כמה ציוויים למדיניות הישראלית – ״מלבד הכוננות ההגנתית, כמובן״ – ובעיקר: ״לעשות מצדנו הכל כדי להחיש את חיסול הסכסוך באמצעים מדיניים, בדרך של משא־ומתן והסכם הדדי.״

הפולמוס עם תפיסתו המדינית־בטחונית של דיין – שעיצב יותר מכל אדם אחר את ״הקונצנזוס הלאומי״ בשנים 1967־1973 – ליווה את סנה בכל השנים האלה. ביולי 1969 הוא חוזר ומזהיר כי ה״סטאטוס־קוו״ טומן בחובו סכנה של מלחמה חדשה:

״שר־הבטחון חלק על הנוסחה המקובלת בדבר 'גבולות בטוחים ומוכרים' ודרש להשלים את המונח 'בטוחים' במלים 'מן הבחינה האסטרטגית'. זוהי תוספת המשנה את המושג תכלית השינוי: גבולות בטוחים משמע גבולות המבטיחים חיי שלום ושכנות טובה – ואילו גבולות בטוחים מן הבחינה האסטרטגית משמע גבולות המבטיחים מירב היתרונות במלחמה הבאה. ההבדל הוא, איפה, בין חזות של שלום־קבע לבין שלום־ארעי, שאינו אלא תקופת הפוגה מהמלחמה שהייתה עד למלחמה שתהיה.״

 

ומכאן לוויכוח ישיר עם נוסחאותיו של שר־הבטחון, משה דיין:

״המחלוקת היא על תור העדיפויות במדיניותנו הלאומית: מה עדיף על מה? הסטאטוס־קוו הטריטוריאלי מ־11 ביוני 1967 בלי שלום – או שלום הכרוך בנסיגה מקווי הפסקת־האש לקווי־גבול מוסכמים, בטוחים ומוכרים? שר־הבטחון סבור בוודאי כי הסכם־שלום, אף כזה שיבטיח לנו חופש־שיט, עלול להיות מופר על־ידי מצרים, ולכן שליטתנו על שארם־א־שייח חשובה לנו משלום. אולם אין הוא מביא בחשבון כי באין שלום עלולה להיות מעורערת ומופרת שליטתנו על שארם־א־שייח ועל כל השטחים שבידינו. הן על אלה משנת 1967 והן על אלה משנת 1949. הסכנה של מלחמה לאחר חתימת הסכם־שלום אתנו אינה אמנם מחוץ לתחום האפשרי, אבל בלי הסכם־שלום והסכם־גבולות הרי סכנת מלחמה חדשה היא בתחום הוודאי.״

 

סנה תובע את הססמה ״שלום עדיף על שטח״ ותוקף בחריפות את ממשלת ״הליכוד הלאומי״ שהרכבה משתק ומכשיל מראש יוזמת־שלום. עוד ביוני 1967, על סף צירופם של דיין ובגין לממשלה, אומר סנה: ״להשגת הנצחון הצבאי, אם תפרוץ מלחמה, הם אינם דרושים, ולמהלכים המדיניים שהתבקשו לאחר המלחמה, אם תפרוץ, להשכנת שלום, הם רק יפריעו.״ באוגוסט 1970 הוא מברך על פירוקה של השותפות בין הימין לתנועת־העבודה וקורא לממשלה לשלב כוננות הגנתית ועמידה איתנה עם גמישות והעזה מדינית.

כחודש לאחר־מכן עולה לשלטון במצרים סאדאת. ב־15 בפברואר 1971 יוצא סאדאת בהכרזה על נכונותו לחתום על הסכם שלום עם ישראל, בתנאי של חזרה לקווי ה־4 ביוני 1967 והחזרת כל הפליטים הפלשתינאים לישראל. סנה דוחה שני תנאים אלה, בעיקר בגלל אופיים התכתיבי, אך מעריך את הודעת סאדאת כ״תזוזה רבת־משמעות מפני שזו הפעם הראשונה, אחרי סירוב במשך שנים, שנאמרו דברים כאלה על־ידי שליט של מדינה ערבית.״

במצב־דברים זה, גורס סנה, לא יכולה עוד ישראל להסתפק בנוסחה האלגבראית של ״נכונות לסגת לגבולות שלום מוכרים ובטוחים״. חובה עליה להציג תוכנית־שלום משלה, ולא על־יסוד מפת־מקסימום כבסיס למיקוח ממושך, ואולי חסר־תכלית, אלא על־יסוד מפת־מינימום שתוכיח כי פניה של ישראל אינם לרווחים טריטוריאליים אלא לגבולות של שלום ובטחון: ״הסירוב לסגת בכל התנאים מוליך למלחמה, בה תהא מבודדת אף מידידיה״. ועוד: ״השטחים המוחזקים הם בידינו מנוף להשגת השלום והבטחון ולא אובייקט לסיפוח.״

במאי 1971 מבקרת במצרים משלחת סובייטית רמת־דרג, בראשות נשיא ברית־המועצות ניקולאי פודגורני. הביקור מסתיים בחתימת חוזה סובייטי־מצרי ״לידידות ושיתוף־פעולה‎״ לתקופה של 15 שנים. אמצעי־התקשורת מצביעים על הידוק השותפות המצרית־סובייטית בעיקר בתחום הצבאי. מאלפים הדברים שנשא סנה בכנסת באותם ימים:

״אני יודע שהחוזה הזה אינו משרת את אינטרס השלום – – – אבל החוזה הזה אינו רק ביטוי של תלות הדדית; הוא גם פרי של אי־אמון הדדי, עמוק מאוד – – – הפירצה העיקרית היא במציאות המצרית, שמתחולל בה מאבק אדירים, ולא הייתי ממליץ לקברניטי המדיניות הישראלית להקל ראש במאבקים האלה בין הזרמים השונים. מתחולל שם מאבק בין המשך הקו ההרפתקני כלפי חוץ לבין הכמיהה לתיקונים חברתיים כלפי פנים. מתחולל שם מאבק בין המשך האוריינטציה הפאן־ערבית הנפסדת, שמוקדה פלשתין, לבין אוריינטציה מצרית־אפריקנית (הם קוראים לה פרעונית). מתחולל שם מאבק בין המשך התלות החד־צדדית בברית־המועצות, שהחוזה הוא נדבך בה, לבין פניה לקשרים גם עם ארצות אחרות, גם עם ארצות־הברית, לחידוש מעין נייטראליזם או אי־הזדהות מצרית. ואחרון־אחרון – כרוך בשלושה אלה המאבק הרביעי, בין חידוש המלחמה בישראל לבין סיום המלחמה עם ישראל.״

 

וסנה קורא לממשלה לא להתעלם מזרמים אלה בעם המצרי, אלא לצאת בדחיפות ביוזמת־שלום ישראלית להסדר מלא עם מצרים, לחוזה שלום ישראלי־מצרי: ״יוזמה שתציע למצרים החזרת שטח אבוד ותבטיח לישראל בטחון איתן וחופש שיט״.

במלאת ארבע שנים למלחמת־ששת־הימים מגבש סנה את הצעותיו לתוכנית־שלום ישראלית, בעשרה סעיפים תמציתיים שהשלישי בהם הוא:

״ממשלת ישראל תכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם הערבי הפלשתיני, תראה ברצון שיתוף נציגות משלו, דמוקרטית ושוחרת־שלום, במשא־ומתן על השלום, ובמידה שזה תלוי בישראל, תאפשר כינונה של נציגות כזו. בהתאם לעקרון ההגדרה העצמית אין מדינת ישראל מתערבת בקביעת היחסים בין העם הפלשתיני לבין העם הירדני – אם יתקיימו במדינה אחת משותפת ואם בשתי מדינות נפרדות.״

 

יומיים בלבד לאחר תום מלחמת־ששת־הימים מפרסם סנה מאמר שכותרתו מעידה על תוכנו – ״צמאי שלום אנחנו ולא תאבי סיפוחים״ – בו הוא קורא ״לפנות אל העם הערבי הפלשתיני, שרובו המכריע נמצא בשטחים הכבושים בידי צה״ל ולהגיד לו: לשלום אנו באים אליכם ולא להשתלטות ולדיכוי: הגיעה שעתכם להגשים את זכותכם להגדרה עצמית.״ סנה האמין שאם ממשלת ישראל תדע לעשות מחווה היסטורית־דרמטית, סמוך ככל־האפשר לנצחון הצבאי, שעה שהעם הפלשתיני עדיין נתון בהלם התבוסה ששוב הומטה עליו על־ידי ״אחיו הערבים״ – רבים הסיכויים שמהלך כזה יניב פרי של התארגנות עממית שוחרת־שלום, ריאליסטית, שאחת ולתמיד תשים קץ להוויית עם־פליטים, הנדון שוב ושוב לסיבובי־מלחמה מחזוריים, מבלי שיהיה לו סיכוי כלשהו לזכות בהישג ממשי ממלחמות אלה.

אותם ימים מרבה סנה לכתוב ולנאום. הוא מנצל כל אפשרות כדי לשכנע את דעת־הקהל, ובמיוחד את החוגים המדיניים, בכורח ובחיוניות של תוכניתו. סמוך לתום הקרבות הוא נפגש, לא לאור זרקורים, עם ראש־הממשלה לוי אשכול. בין השניים שררו יחסי־קרבה עוד בימים שאשכול כיהן כאחראי למחלקת־הכספים של ההגנה וסנה היה ראש המפקדה הארצית. לא היתה זו לשניים אלה פגישה ראשונה מאז אותם ימים רחוקים. בימי המאבק בין בן־גוריון לאשכול סביב ״פרשת לבון״ התייצב סנה לצד אשכול בהאמינו כי זו אכן מערכה חיונית להבטחת הדמוקרטיה. עם בחירתו של אשכול לראש־הממשלה מצביע סנה שוב ושוב על ההבדלים המהותיים שבין המדיניות הנקוטה בידי אשכול לבין זו שהיתה נקוטה בידי בן־גוריון. לימים, בקיץ 1965, בשיחות שמקיימים נציגי שני הפלגים היריבים של מק״י במוסקווה עם נציגי ההנהגה הסובייטית, סוסלוב ופונומרב, במטרה למנוע את הפילוג, מגולל סנה את תפיסתו לגבי המאבק הפנימי במפ״י בין קו־אשכול לקו־דיין, ואף מפציר בהנהגה הסובייטית לנקוט בצעדים שיסייעו לעצב בישראל מדיניות גמישה ופתוחה יותר. מ. וילנר ות. טובי יוצאים בשצף־קצף נגד אבחנות אלה, שהופכות להיות אחד מסלעי־המחלוקת החדים עליהם שברה המפלגה את מפרקתה. באורח מפתיע – אמנם זמני כפי שהסתבר לאחר־מכן – מצדדים סוסלוב ופונומרב בגישתו של סנה. סנה מביא את הדברים לידיעתו של אשכול, לעודדו להתמיד ולהעמיק את המפנה במדיניות הישראלית.

ערב מלחמת־ששת־הימים עושה סנה לילות כימים כדי למנוע את המלחמה הממשמשת ובאה. הוא מנצל את קשריו הטובים עם אשכול, מזה, ועם השגריר הסובייטי דימיטרי צ'ובחין מזה, כדי לנסות ולהביא לידי הידברות ישראלית־סובייטית שתעצור את הסחף המלחמתי. בעקבות מגעים אלה מציע אשכול לצ'ובחין, באמצע חודש מאי, לבקר בגבולנו הצפוני ולהיווכח כמו עיניו כי השמועות בדבר ״ריכוזי כוחות ישראליים תוקפניים בגבול סוריה״ אכן חסרות־שחר. צ'ובחין מסרב ״להיווכח במו עיניו״ ש״קול־מוסקווה״ מפריח כזבים המסכנים את השלום באיזור. חולפים כעשרה ימים, המתיחות עולה וגוברת, וסנה ממשיך במאמציו. הוא נפגש עם שגרירי ארצות מזרח־אירופה ומציע לכנס בדחיפות ועידה בינלאומית, במתכונת ועידת־ז'נבה משנת 1955 ששמה קץ למלחמת הודו־סין, או, לחילופין, ועידה בינלאומית של ברית־המועצות, ארצות־הברית, בריטניה וצרפת, ובנוסף לכך גם מצרים (סנה קיווה שמחווה כזו עשויה לאפשר לנאצר לסגת מצעדיו ההרפתקניים, לבטל את ההסגר על מצרי טיראן מבלי שתיפגע יוקרתו). לצ'ובחין מציע סנה להזמין את אשכול לשיחות במוסקווה, ולאשכול שיודיע מראש על נכונותו להיענות להזמנה כזו. ב־27 במאי, בשעת לילה מאוחרת מגיע השגריר הסובייטי למעונו של אשכול ובידו אגרת דחופה מאת קוסיגין, ראש־ממשלת ברית־המועצות, ובה אזהרה לישראל לבל תפתח במעשי תוקפנות נגד שכנותיה. האגרת נוסחה בלשון מתונה יחסית ואשכול ראה בכך סימן לנכונות סובייטית להידברות עם ישראל במגמה למנוע הידרדרות. הוא נאחז בכך והציע לצ'ובחין שיזמינו למוסקווה לשיחות. אך כל המאמצים היו לשווא.

 

על רקע יחסים אלה, הנרקמים הרחק מעין המצלמות, נערכת שיחתם של אשכול וסנה, באמצעיתו של חודש יוני, ימים ספורים בלבד לאחר תום הקרבות. סנה מגולל בפני אשכול את תוכניתו. אחד הטיעונים המרכזיים בתפיסתו הוא קידום ההבנה והשכנת השלום בינינו לבין הפלשתינאים. סנה מחשיב במיוחד את אופן השכנת השלום, את המימד ההיסטורי של המעשה המדיני. יש לו חלום והוא משתף בו את אשכול: חשוב שיירשם בהיסטוריה של האיזור ובתולדות שני העמים כי דווקא ישראל הייתה זאת שהביאה לכינון עצמאותו של העם הפלשתיני, כי דווקא ישראל שיחררה את הפלשתינאים בגדה מהעול ההאשמי, ואת הפלשתינאים בעזה מהעול המצרי: כי דווקא ישראל סייעה לפתרון בעייתם של הפליטים הפלשתינאים על־ידי שיקומם בשטח שיוקצה להם. הוא מזכיר לאשכול איזו סערה קמה בין היהודים עם הכרזת־בלפור ומציע לו לצאת במעין הצהרת־בלפור ישראלית – בהבדל זה מן המקורית שזו תוגשם הלכה־למעשה וּמיד. צעד כזה עשוי אולי לפרוץ את חומות הניכור ולנטות גשר של ידידות אמיתית.

אשכול, שלא השתכר מהנצחון במלחמה, היה קשוב לדבריו של סנה. עם־זאת, ניבטה מעיניו מועקה כבדה. בחיוך עצוב השיב, כך סיפר סנה לימים, שאילו היתה לו ממשלה אחרת, אולי היו יוזמות כאלה בגדר האפשר, והוא השלים ביידיש, בערך כך: אילו הייתי בטוח שאם היד הזאת תושט לשלום – ואשכול המחיש והושיט את ידו לפניו – אכן תפגוש ביד מושטת מנגד, הייתי אולי מנסה; אך אם אושיט את ידי ומנגד לא תושט יד לשלום וידי תישאר תלוייה באוויר, אתה יכול לסמוך על ״השנים ההם״ (כנראה דיין ובגין) שינחיתו על ידי המושטת טפיחונת כזאת (״אזא פעטשעלע״) שאני עוד עלול ליפול מהכיסא הרם הזה. ומי ישב במקומי, יש לך כבר מושג?

 

זמן קצר לאחר אותה שיחה אכן התברר שאשכול העריך נכונה את עמדתם של שותפיו לממשלה. בגדה החלה התארגנות במגמה לכונן גוף ערבי מרכזי שייצג את תושבי השטחים. אנואר אל־חטיב, לשעבר מושלה של ירושלים, בא למושל הצבאי דאז, האלוף חיים הרצוג, והציע הצעה ברוח זו. ״הם היו תחת הלם הנצחון שלנו, והם בהחלט היו מעוניינים בכך – סיפר לימים חיים הרצוג. דיין התנגד לכך בכל תוקף וזכה לתמיכת הרוב בממשלה. אותם ימים עשה אש״ף את צעדיו הראשונים. השפעתו הייתה עדיין מצומצמת ביותר. מנהיגו הראשון, אחמד שוקיירי, הודח אחרי מלחמת־‏ששת־הימים ואת מקומו ירש יחיא חמודה. תחלוף עוד כשנה ומעלה עד שיתמנה יאסר עראפאת ליושב־ראש הארגון. סנה, כבר אז הזהיר שאם לא ייפתחו בפני ערביי השטחים אפיקים לפעילות מדינית ולהתארגנות פוליטית, שתתבסס על עקרון של דו־קיום בשלום בין שני העמים, כי אז תישאר לפלשתינאים רק הבחירה בין השלמה עם השלטון הצבאי הישראלי – עם היעדר עצמאות, עם המשך גורלם כעם־של־פליטים – לבין הזדהות עם ארגוני הטרור ועם אש״ף. נקל לשער, אמר אז סנה, באיזה אופק יבחרו אז תושבי השטחים.

מתוך אותה נקודת־ראות התמיד סנה להבחין בין פעולות צבאיות המיועדות להכשיל מבצעי טרור לבין פעולות־עונשין הפוגעות באוכלוסיה אזרחית ובחפים מפשע. הוא הזהיר וחזר והזהיר מפני השחתת פנינו הלאומיים ומפגיעה בטוהר הנשק של צה״ל. בדצמבר 1969 אמר סנה בכנסת, בדיון שיזם על מדיניות ״הענישה הסביבתית״ של שר־הבטחון, משה דיין:

״עונש סביבתי משמע לא עונש על האשם, אלא על סביבתו הגיאוגרפית או החברתית. אם גילית את האשם, ענשהו כדין. אפילו הפתגם ''אין רחמים בדין', לא שכח להוסיף 'בדין' – יש דין, לכל עבריין ולכל פושע. אולם, אם אתה נזקק לענישה סביבתית, הרי זה מפני שלא מצאת את האשם ולכן אתה פוגע בבלתי־אשמים, לפעמים רק בחפים מפשע, ועל־פי־רוב גם בחפים מפשע – – – עם ישראל התברך במוסר לוחמיו ואנו מצוּוים לנצור אותו. אולם, תנאי למוסר הלוחמים הוא מוסר הלחימה גופא, לא רק מוסר המטרה, אלא גם מוסר האמצעים. בנידון זה היחס לאוכלוסיה האזרחית הוא אבן־בוחן ראשונה־במעלה – – – יש להתנגד ל'ענישה סביבתית' גם מנקודת־ראות פוליטית, לא רק מוסרית. המלחמה שלנו בארגוני הטרור היא לא רק צבאית, היא גם פוליטית, אולי בראש־וראשונה פוליטית. התמיכה הנרחבת שארגוני הטרור הערביים רוכשים בארצות העולם, במזרח ובמערב כאחד, נהפכת לכוח מטריאלי נגדנו – – – והנה, ההכרזה על 'ענישה סביבתית' לא שירתה את המערכת הפוליטית שלנו, היא שירתה את המערכת הפוליטית נגדנו. והבחינה השלישית היא התכליתית, התועלתית. לפי מיטב הבנתי וידיעתי 'ענישה סביבתית' איננה מסוגלת להרתיע את האוכלוסיה הערבית ממתן חיפוי לחבלנים, אלא היא מקוממת את האוכלוסיה הערבית נגד ישראל; תחת לבודד את הטרוריסטים מן הציבור הערבי השָׁלֵו – היא מאחדת את הציבור הערבי השָׁלֵו עם הטרוריסטים, היא מזינה ומדשנת את הקרקע הציבורית לצמיחת הטרור – – – יש לנו פה ענין עם אוכלוסיה בת מיליון נפש, בעלת שייכות לאומית ברורה ותודעה לאומית גבוהה, אוכלוסיה השוכנת בשטח רצוף ובאופן צפוף. זוהי בעיה לאומית ועלינו להגיש לה פתרון לאומי נכון, המבוסס על שני עקרונות: זכות ההגדרה העצמית וחובת הדו־קיום בשלום – – – הפסדנו זמן רב. עכשיו מאוחר למדי אך לא מאוחר מדי. עת לשנות מן היסוד את המדיניות, לא לגבי השטחים המוחזקים – את השטחים המוחזקים נחזיק עד בוא השלום – אבל לגבי האנשים המוחזקים: להם חייבת ישראל לפתוח אפיק פוליטי לחיי חופש לאומי ולחיי שלום עם העם שלנו״.

 

בד בבד עם מאבקו למען השלום, נגד מגמות של סיפוח והתעלמות מזכויותיו של העם־הזולת, נתון סנה במערכה מתמדת גם נגד מגמותיה האנטי־ישראליות של רק״ח, המפגינה בעקביות את צמידותה ללאומנות הערבית בכפיפותה הנרצעת למוסקווה. הוא מתפלמס גם נגד גילויים, הרווחים פה ושם בשולי מחנה־השלום, של שמאלנות עקרה, של ניהיליזם לאומי, ובמיוחד – של קהות־חושים בכל הנוגע לרגישותו של העם בישראל לאיומים על קיומו ועל בטחונו.

סנה מדגיש שוב ושוב את שני העקרונות שחייבים להנחות כל יוזמת שלום: עקרון ההסכמות ועקרון ההדדיות. כאשר אישים שונים, שהציגו עצמם כלוחמי־שלום, העלו דרישה שעל ישראל לוותר על התביעה לשלום חוזי, יצא נגדם סנה בתוקף, ובסימפוזיון שנערך מטעם כתב־העת ״ניו־אָאוּטלוּק״, במרס 1969:

״כאשר אנחנו אומרים שאנחנו דורשים הסכם של שלום ומתעקשים עליו –– ואני לא נכנס לצד המשפטי, אלא מתכוון לתוכנו המהותי, שהסביבה הערבית תשלים עם קיום ישראל ותעשה אתה הסכם של שלום־אמת – כי אז אני שומע מפי חולמי–שלום (להבדיל מלוחמי־שלום) שזה מכסימליזם – – – אומרים לנו: כן, ודאי, זה רציונלי, זה נכון שאתם דורשים שלום, אבל יש להם, לערבים, פסיכולוגיה כזאת, לסרב לשלום, לפחד משלום, להיעלב משלום. מה לעשות? ולנו יש פסיכולוגיה בעד השלום, אנו פוחדים מאי־שלום, אנו נעלבים מסירוב לשלום... כלום אין כבר שוויון בין פסיכולוגיות? ומתוך הסירוב לעשות שלום חוזי מזדקרת מגמה ברורה ואף מוצהרת: אחרי 'ההסדר המדיני' ו'הסכם על גבי שני ניירות' ו'ערובה של המעצמות', אחרי כל זה יבוא המשך המלחמה. בגלוי מצהירים זאת באוזני העולם. כאשר אנו מתעקשים על כך שזה יהיה שלום אמיתי אין זאת ״פאקטומניה״, כפי שיש מי שטוען, אלא ״פאכסומניה!״.

 

בפברואר 1971 ויתר סאדאת על נוסחאותיו הקודמות והצהיר על נכונותו להגיע להסכם־שלום עם ישראל. מעתה הפכה התביעה לחוזה־שלום מטבע כשרה גם בעיני אלה שרק תמול־שלשום שללוה כתביעה מכסימליסטית – ואגב־אורחא, כללו אותה בניסוחי מצעיהם לקראת הבחירות של 1973. סנה האמין כי על תביעות אלמנטריות צודקות יש לעמוד בתוקף גם כאשר הצד השני מתנגד להן. קידום השלום באזורנו לא יבוא על־ידי כניעה לדרישות לאומניות, לא על־ידי השלמה עם תכתיבים ולא על־ידי הסתגלות להלכי־רוח בלתי־רציונליים ושרירותיים. הלקח הזה – גרס סנה – חיוני במיוחד לכוחות־השלום בישראל, המנהלים מערכה מורכבת נגד מגמות לאומניות. סיכוייה של מערכה זו טמונים, בין השאר, גם בעיצובה של גישה עצמאית לבעיות הפוליטיות ובדחיית כל מגמה של הסתגלות לעמדותיהם של גורמים זרים. כעבור שנים, עם ביקור סאדאת בישראל, שיחות קמפ־דיויד וימי חוזה השלום הישראלי־מצרי, משתקפים פולמוסים אלה משנת 1969 באור מיוחד במינו.

המערכה שמנהל סנה להשלמת המפנה הרעיוני בדרכה של מק״י היא מערכה קשה, ומורכבותה ניכרת בצמרת לא פחות, ואולי אף יותר מאשר בקרב כלל החברים והתומכים. המאמץ להנחיל לציבוריות הישראלית את המודעות לדרכה החדשה של המפלגה מפרך אף הוא. כדרכו מקדם מאמין סנה שרק על־ידי חידוד מלא של הדברים תושג המטרה. כלפי פנים – זהו בעיניו הכרח דידקטי. כלפי חוץ – הכרח הסברתי. הוא מאמין כי רק ניסוח־חד משמעי, לעתים בוטה, לעתים מוקצן, יחדיר את מהותו האמתית של המפנה לתודעה הציבורית. כדי להסיר כל ספק לגבי מקומה של מק״י בהיערכות הפוליטית תובע סנה את המונח: ״חזית ההגנה הלאומית״ וכך הוא מציגו: ״כיוון שקיים ערעור על זכות קיומה של מדינת ישראל ועל זכות זיקתה לעם היהודי בתפוצות, וכיוון שערעור זה מתבטא באיום צבאי על בטחונה, ריבונותה ועל עצם קיומה של מדינת־ישראל – רואה מק״י את עצמה כניצבת בתוך החזית להגנה לאומית.״ ניסוח־דברים זה היה קשה לעיכול במפלגה, שכל מסורתה נגדה את הלוך־הרוח החדש. לא רק יריביו במפלגה ומחוצה לה יצאו נגד המהלך הזה; גם חלק מתומכיו נבצר מהם לעכלו עד תום. היו בין מקורביו – וכותב שורות אלה נמנה עמם – שלמרות תמיכתם המלאה במפנה הרעיוני והמדיני שסנה עמד בראשו חששו שחידוד־יתר של עמדותיו החדשות עלול לטשטש את בהירות דרכה האופוזיציונית של המפלגה. סנה לא נענה ללחצים אלה והמעיין בראיונו האחרון יבחין עד כמה איתן היה האיש בתפיסתו את שני הצדדים המשלימים בהווייתה החדשה של המפלגה שהנהיג – התיצבות בחזית ההנהגה הלאומית מכאן, ובאופוזיציה שמאלית מכאן.

באותם ימים ניתן היה לחוש בעליל כי סנה לא־זו־בלבד שהוא נוטה גשר לחבריו לעבר העתיד, אלא גם לעצמו, לעבר עברו, על־פני עשרים שנים תמימות.