סנה נולד כמשה קליינבוים ב-1909. בעיירה ראדזין במרכז פולין, בן למשפחה מסורתית, לאביו – שמעון קליינבוים, משכיל וציוני פעיל ולאימו – חוה לבית ליכטנשטיין, פעילה בעזרה הסוציאלית. את לימודיו התיכוניים עשה בעיירה פולאבי, בגימנסיה פולנית קתולית. בעת לימודיו שם שהה בבית סבו, הירש-צבי קליינבוים, בעזרתו השלים את השכלתו היהודית. בהיותו בן 16 פרסם את מאמרו הראשון – "רעיון הלאומיות" – במישל וולנה, בטאון ארגון "בעלי המחשבה החופשית" (האתיאיסטים) בפולין.. את פעילותו הציבורית החל בעת לימודי הרפואה באוניברסיטה של ורשה (1928 – 1935). עד מהרה הצטרף לסיעתו של המנהיג הציוני יצחק גרינבוים, סיעת על המשמר, שייצגה את האגף הרדיקלי בציונות הכללית בפולין. כבר ב-1928 נבחר לראשות אגודת הסטודנטים הציוניים ירדניה. גרינבוים הזמינו להשתתף בעריכת הבטאונים הציוניים בשפה הפולנית. ב-1932, בצאתו של גרינבוים מפולין בדרכו לארץ-ישראל, נבחר בהמלצת גרינבוים ליו"ר ההסתדרות הציונית בפולין, והוא אז סטודנט בן 23. ב-1935 השלים את לימודי הרפואה ובאותה עת התמנה לכהן כעורכו המדיני של העיתון היינט (היום). באותה שנה נשא לאשה את חנה, לבית ויינברג, אף היא סטודנטית לרפואה. לשניים נולדו שני ילדים: תמר (ורשה, 1934) ואפרים (תל-אביב, 1944). ב-1935 קרא להחרמת הבחירות לסֵיְים (Sejm) בגלל חוקת הבחירות האנטי-דמוקראטית. בתגובה גוייס לצבא ונשלח לקורס קצינים, אותו סיים בהצטיינות. עם שחרורו חזר לפעילות בהנהגת יהדות פולין, תוך שהוא מטפח שותפות הדוקה עם תנועות ארץ-ישראל העובדת. עם החמרת הסכנה הנאצית קרא להקמת חזית שתקיף את כל הכוחות הדמוקרטיים והסוציאליסטים. השתתף בקונגרסים הציוניים, החל מ-1933 במסגרת הסיעה הרדיקלית, יחד עם וייצמן, גרינבוים וגולדמן. עם פרוץ המלחמה התגייס כקצין-רפואה לצבא הפולני, נפל בשבי הסובייטי, והצליח להימלט לוילנה ומשם, יחד עם אשתו ובתו, הגיע במארס 1940 לארץ.

עם הגיעו צורף, בהשפעת ברל כצנלסון ובן-גוריון, למפקדה הארצית של ה"הגנה" וכעבור שנה, בהיותו בן 32, התמנה לראש המפקדה (רמ"א), מעין שר-הבטחון של המדינה-שבדרך, תפקיד בו החזיק חמש שנים – שנות העיצוב והמאבק של ה"הגנה". בעידודו הוקם הפלמ"ח, שהיה לכוח המכריע במלחמת העצמאות. כינויו המחתרתי – "סנה", הפך ב-1944 לשמו הרשמי. בשנים אלה נרקמה שותפות מדינית בינו לבין ב"ג. עם תום המלחמה והאכזבה מממשלת הלייבור החליטו בן-גוריון, סנה ושרתוק (שרת), על מאבק מזוין נגד השלטון הבריטי. באוקטובר 1945 אישר ב"ג לסנה לפתוח במאבק המזוין ולהקים יחד עם אצ"ל ולח"י את תנועת המרי העברי, שפעלה עד קיץ 1946. ב-16 ביוני 1946 פוצץ הפלמ"ח את כל הגשרים שחיברו את א"י עם שכנותיה ("ליל הגשרים"). שבועיים לאחר מכן ("השבת השחורה") תקף הצבא הבריטי את מוסדות היישוב, חיפש את מחסני הנשק המחתרתיים של ה"הגנה" ועצר את ראשי היישוב בלטרון. סנה ירד למחתרת והוכרז ע"י שלטונות המנדט כמבוקש. בהנהגה הציונית נבעה קרע בין "האקטיביסטים" בראשות ב"ג וסנה, לבין המתונים, בראשות הנשיא וייצמן, שאיים בהתפטרות אם לא ייפסק המאבק המזויין. בתגובה הודיע סנה עצמו על התפטרותו. בסוף יולי הצליח לחמוק וב-3 באוגוסט 1946 הגיע לפריס, שם התכנסה הנהלת הסוכנות כדי להחליט אם להמשיך במאבק או להפסיקו. בדיוני ההנהלה בפריס התחילה להיסדק הברית בינו לבין ב"ג. למרות זאת, נמשכה השותפות ביניהם גם בקונגרס הכ"ב בבזל (דצמבר, 1946), בו הודח וייצמן מנשיאות התנועה. ב-1947 כיהן סנה כראש המחלקה המדינית של הסוכנות באירופה וכאחראי לפעולות "הבריחה" וההעפלה. סנה הבחין בסיכוי לתמיכה סובייטית בהקמת המדינה וקרא להתקרבות מדינית לברה"מ. במיוחד לאחר הצהרת גרומיקו, במאי 1947, שצידד בתוכנית החלוקה, הואצה התקרבותו לברה"מ. בדצמבר 1947 נבעה קרע חמור בינו ובין כמה מראשי מפעל ההעפלה לבין ב"ג והרוב בהנהלה הציונית, על רקע התביעה האנגלו-אמריקאית למנוע את הגעתן לארץ של שתי ספינות המעפילים הגדולות, "פאן יורק" ו"פאן קרשצ'נט" , ועליהן 30 אלף מעפילים, עם כניעת הרוב לתכתיב הזר התפטר סנה מכל תפקידיו בהנהלה הציונית ונטש את מפלגתו. בשנים אלה חלה התקרבות בינו לבין הנהגת האגף השמאלי בתנועת הפועלים הציונית ובינואר 1948 הוא נמנה עם מייסדי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), שהייתה מפלגת שמאל ציונית-סוציאליסטית, בעלת אוריינטציה פרו-סובייטית. ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה ברשימת מפ"ם. סנה כיהן בכנסת 19 שנים והפך, לדעת רבים, לפרלמנטר מספר אחד של ישראל.

עם החרפת "המלחמה הקרה" הוא משמאיל ומתייצב, עם יעקב ריפתין, בראש האגף השמאלי של מפ"ם. על רקע הוויכוח סביב משפטי-פראג (1952) והגנתו על "משפט הצדק הסוציאליסטי", הוא מקים (בינואר 1953) את חטיבת השמאל הסוציאליסטי. בתגובה הורחקו ממפ"ם הוא וכל תומכיו. במאי 1953 נוסדה מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל, שהכריזה על רצונה בשותפות פוליטית עם מק"י האנטי-ציונית. באוקטובר 1954 הצטרף, יחד עם מרבית תומכיו, למק"י. לקראת הצטרפותו פרסם את חיבורו – השאלה היהודית לאור המארכסיזם-לניניזם, בו הוא נפרד מדרכה של הציונות, תוך שהוא מנסה לשמור אמונים לרעיונות לאומיים מרכזיים – הבטחת זכות העלייה לארץ וקליטת העולים, הדאגה לבניין הארץ ולהפרחת השממה, חיזוק בטחונה של המדינה ובלבד שלא יהא מסווה לפגיעה בערבים, והעמידה על משמר עצמאותה של ישראל. עשר השנים שחלפו מהצטרפותו למק"י (1954) עד לתחילת הפילוג בתוכה (1964) היו שנים קשות של בידוד, הכפשות ואף איומים ברצח. סנה נדחק בין המרכז לשוליים. הוא שילם את המחיר הכבד על דבקותו בדרך שבחר בה ואשר האמין, כי תציל את ישראל. בשנים אלה טיפח את התקווה, כי יוכל לנטות גשר של ידידות בין ישראל לברה"מ אך נחל אכזבה אחר אכזבה.

על רקע התגברות ההתנגדות לעצם קיומה של ישראל והתביעה לחיסולה בקרב חלקים חשובים בעולם הערבי גברה גם המחלוקת הפנימית בתוך מק״י, בין חבריה הערבים לרוב חבריה היהודים, שהבשילה עד כדי התפלגותה של המפלגה (אוגוסט, 1965). בראש הפלג אשר שלל בתוקף את הגילויים הלאומניים הערבים האנטי-ישראליים ואשר שימר בידיו את שמה של מק״י, עמדו שמואל מיקוניס ומשה סנה. הם ראו במלחמת ששת-הימים מלחמת מגן מוצדקת מבחינתה של ישראל. עמדותיו החדשות של סנה הביאו אותו לעימות רעיוני ומעשי עם בריה״מ. הוא החל לבקר את הצדדים האנטי-דמוקרטיים בבריה״מ ויצא בתוקף נגד הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (אוגוסט 1968). בימיה האחרונים של מלחמת יוני 1967 פנה סנה לראש-הממשלה, לוי אשכול, וקרא לו לצאת בהכרזת-שלום כלפי העם הפלסטיני ולהכיר בזכותו להגדרה עצמית. בשנים האחרונות לחייו הקדיש את עיקר מרצו למאבק למען השלום ולפעולה נמרצת בקרב השמאל העולמי נגד המגמות הגוברות של שלילת זכות קיומה של ישראל. בשנים אלה חזר בו בפומבי משלילתו את הציונות. הוא הרבה לכתוב בשאלות עיוניות, גיבש תפיסות חדשות הן באשר לבעיות העם היהודי ויחסו לציונות והן באשר ליחסו לשאלות-היסוד של היחס לדמוקרטיה בתנועה הקומוניסטית.

מאז קום המדינה, לכל אורך דרכו, התמיד במאבקיו למען השלום, לשוויון-זכויות מלא לערביי ישראל, לביטול הממשל הצבאי ולהבנה יהודית-ערבית, להגנת הדמוקרטיה ולהפרדת הדת מהמדינה. הוא נשאר נאמן לעיקרי להשקפתו הסוציאליסטית, התמיד בביקורתו כנגד המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה ותמך בעקביות במאבקו של ציבור העובדים להגנת זכויותיו ולשיפור תנאי-חייו.

שמו כנואם מחונן יצא לתהילה כבר בראשית פעילותו הציבורית בפולין, והוא אז כבן 20 שנה. נאומיו והרצאותיו משכו תמיד, בכל התקופות, קהל מאזינים רב. בשנותיו האחרונות, במיוחד לאחר הפילוג במק״י, נודע כאחד המרצים המבוקשים ביותר. הוא נשא מאות הרצאות בקיבוצים ובמושבים, לפני פועלים, אקדמאים  ואנשי-צבא, סטודנטים ותלמידי תיכון.

נחשב לפובליציסט מעולה. אלפי מאמריו, שנכתבו ביידיש, בפולנית ובעברית, פזורים בעיתונים ובכתבי-עת רבים ושונים, בפולין, בארץ, בקהילות ישראל, בתפוצות ובעיתונות הבינלאומית. מאמריו וראיונות עמו פורסמו תכופות ברבים מהעיתונים – ב״ידיעות אחרונות״, ב״הארץ״, ב״על המשמר״, ב״דבר״ וב״קול העם״. המכון לחקר הציונות של אוניברסיטת תל-אביב בשיתוף עם הוועד הציבורי להנצחת זכרו פרסמו בהוצאת ״עם-עובד״ חמישה כרכים של מבחר מכתביו. כמו-כן התפרסם החלק הראשון של הביוגרפיה שלו – תמיד במרי, שנכתבה על -ידי ההיסטוריון פרופ' אלי שאלתיאל.

 

משה סנה חלה קשות בקיץ 1971 ונותח בינואר 1972. שישה שבועות נאבק על חייו עד שהוכרע, ביום רביעי, ט״ז באדר תשל״ב, האחד במרס 1972. בן שישים ושלוש היה משה סנה במותו. הוא הובא למנוחות, בחלקת ותיקי ה״ההגנה״, בבית-העלמין בנחלת יצחק.. בצוואתו ביקש כי בנו, אפרים, יאמר ״קדיש״ על קברו והוסיף –

״הערך המסורתי העממי של אמירת קדיש עולה לאין-ערוך על הכפירה בתוכן המילולי של תפילה זו – ומי שלא יבין הסבר קצר זה, לא איכפת לי מה יחשוב על נאמנותי למסורת היהודית, שהנני רואה בה סוד קיומנו, הישמרותנו ותחייתנו בעם עתיק-ימים וצעיר-ימים כאחד.״

ולבל ייחסו לו כוונות דתיות-מיסטיות, טרח להדגיש בצוואתו, כי רצונו הוא – רצונו ולא רק הסכמתו – שתיעשה נתיחת גופתו לאחר מותו.    

 

בצוואתו, בה הביע חרטה על שהרחיק לכת עד כדי שלילת הציונות, כתב: ״כל שנות חיי היו קודש לעם היהודי ורעיוני המרכזי היה, כי עתיד עמי יובטח בעתיד הקדמה של האנושות.״

ובהתייחסותו לאותן שנים ״1964-1954״ בהן הוקע כמי שהלך לרעות בשדות זרים, הדגיש כי לא ראה צורך להתנצל, מפני שבאותה תקופה – כך כתב – ״הייתי נאמן לעם היהודי ולמדינת-ישראל לא פחות מאשר בכל התקופות האחרות של חיי, אבל בדרך אחרת.״

ההמונים שליוו אותו בדרכו האחרונה ביטאו הערכה ואהבה לדמות ייחודית זאת, שגם לעת מחלוקת וריב הקסימה את שומעיה, דמות שאך כפסע היה בינה לבין המנהיגות הלאומית הבכירה.