ראדזין, עיירת הולדתו של משה סנה, נודעה בין השאר בשושלת הצדיקים שלה, ויותר מכל בזכות החסיד ר' גרשון־חנוך ליינר, זה שחידש את מצוות התכלת־בציצית – מעשה מופלא בפני עצמו – דמות מיוחדת במינה של חריף ובקי, תקיף ומורד במוסכמות. ואילו אביו, ר' יעקב ליינר, נודע דווקא במזגו הרך, שהשתקף יפה בניגוניו המופלאים. הסבא, לעומת־זאת ר' מרדכי־יוסף ליינר, מיסד השוללת הראדזינית היה אף הוא אישיות תקיפה. דיברו בו כבתלמידו הגדול של ר' מנחם־מנדל מקוצק, תלמיד שפרש מרבו תוך כדי קרע טראגי וייסד את השושלת של צדיקי איז'ביצא־ראדזין. יש אומרים, כי קרע זה הוא שהביא את הרבי מקוצק להסתגרותו בחדרו, לפרישה שארכה עשרים שנה, עד יום מותו.

השואה שמה קץ לשושלת הראדזינית. אחרון השושלת היה ר' שלמה ליינר, בנו של ר' מרדכי־יוסף נעים־ההליכות ונכדו של ר' גרשון־חנוך התקיף. ר' שלמה, שנודע בכינויו "הרבי הפרטיזן" קרא לחסידיו לצאת ולהילחם בנאצים, ודמותו הונצחה בשירתו של יצחק קצנלסון: "השיר על הרבי מראדזין".

ר' שלמה'לה, כך כינוהו, היה יליד 1909, ממש בן־גילו של סנה. סנה היה נוהג לספר, כיצד, כשנשאל שלמה'לה, בעודו נער, וכבר ניכרו בו תווי אופיו  –  "מה קורה אצלכם, שלמה'לה, בשושלת ליינר? מדוע, אינך הולך בעקבות אביך, שהיה איש רך ושקט? מדוע, שלמה'לה, אתה כל כך שונה ממנו, סוער ותקיף?", היה ר' שלמה'לה משיב בקריצה: "מדוע זה תאמר שאיני הולך בעקבות אבי? הולך גם הולך! כשם שאבי לא דמה לאביו, כך בדיוק גם אני אינני דומה לאבי.. וכך, כל דור בשושלת ליינר דומה לקודמו, בכך שהוא שונה מקודמו"....

סנה אהב לספר מעשה זה, כשרצה להמחיש, על דרך האנקדוטה החביבה עליו, את המתח הדיאלקטי שבין רציפות לתמורות בתהליכים החברתיים. מתח כזה אִפיין, אמנם, גם את חייו של סנה עצמו.

״אינני מכבד ביותר אנשים המחזיקים ביציבות באותן דעות בתקופות ובנסיבות בלתי־יציבות, משתנות.״

– נהג לומר, אך טרח גם להדגיש את קו־הרציפות בחייו, אותו שחזר בשני מעמדים של חשבון־נפש וסיכום־דרך: בדבריו במסיבה שערכו לו ידידיו ביום הולדתו השישים, ובשעת כתיבת צוואתו. ״כל שנות חיי היו קודש לעם היהודי, ורעיוני המרכזי היה, כי עתיד עמי יובטח בעתיד הקידמה של האנושות״ – כך פתח את הפרק הפוליטי בצוואתו. ואילו ביום הולדתו השישים אמר: ״אמת היא שלא עמדתי במקום אחד, אבל האמת המלאה היא שבכל מקום שנמצאתי בו – עמדתי בצד שמאל.״

כאמור, דפים אלה אינם תחליף למחקר ביוגרפי־היסטורי. אך אין צורך לנבור הרבה במסמכי־ארכיאונים כדי לעמוד על כך, שבדרכו של האיש אכן היו תמורות מפליגות, אם־כי לאו־דווקא קפיצות מקוטב לקוטב. היו שלבים שלא נגזרו בהכרח מקטעי־הדרך שקדמו להם, אם־כי לכל שלב היה קשר זה או אחר לפרק קודם בחייו. לא כל מפנה ניתן לפיענוח מלא, על כל הקשריו, ועם־זאת שום פרק בדרכו אינו חסר־פשר. אכן, דמותו של סנה, עם כל ייחודה, מגלמת בתוכה תהליכים שעברו אישים וקבוצות באותה עת, בארצות רבות ושוֹנוֹת. לאמור: הגותו ופעלו של סנה מזמנים לחוקרים, בין היתר, שני אתגרים: האחד – לפענח את רזי התמורות בדרכו, והשני – לחשוף את קו־הרציפות שבדרך זו. דפים אלה אינם אלא מעין מקדמה בהתמודות עם האתגר השני.

שלושה תמרורי־דרך מסמנים את המפנים בפרשת־חייו: ההתפטרות מהנהלת הסוכנות וההשתתפות בייסוד מפ״ם (בסוף 1947 וראשית 1948); ההיפרדות ממפ״ם (1953), ההינתקות מהציונות וההצטרפות למק״י (1954); הפילוג במק״י והמפנה הרעיוני־הלאומי בדרכו (1965). לשאלה: מתי נתחוללה התמורה המהותית ביותר? – לכך ניתנו על־הרוב תשובות טועות ומטעות. לדעתי, תמורה זו הלכה והבשילה אט־אט החל משנת 1944 והושלמה עם ייסודה של מפלגת־הפועלים־המאוחדת, בינואר 1948. התחנות העיקריות בנתיב ההשמאלה בשנים ההם היו: התגבשות לקחי מלחמת־העולם השניה, השואה, בגידתה של ממשלת בריטניה (אביב וקיץ 1945); הקרע בהנהגה הציונית בשאלת המשך מאבקה של תנועת המרי; עדויות מוחשיות למימוש הסיכוי למפנה פרו־ציוני מצד ברית־המועצות, ובמקביל – חוויית המפגש בפריז עם הו צ'י־מין, (ספטמבר 1946‎); ביקורו בארצות הברית; תהליך ההתרחקות בינו לבין בן גוריון והתקרבותו לחלקים האקטיביסטיים בתנועת־הפועלים (העימות בקונגרס הציוני הכ״ב בבזל, נובמבר־דצמבר 1946); ההיענות ההולכת וגוברת בבירות מזרח־אירופה לפניותיו בנושאים מדיניים, בעניני העפלה ולאחר־מכן אף בענייני רכש; הביטויים הפומביים להתגבשות המפנה מצד ברית־המועצות, בעיקר מפיו של שר־החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו (מאי־נובמבר 1947); התפטרותו מההנהלה הציונית לאחר הכניעה לתכתיב האנגלו־אמריקאי בפרשת שתי אוניות־המעפילים, ״פאן־יורק״ ו״פאן־קרשצ'נט״ (דצמבר 1947).

מה היה פשרה של אותה תמורה? סנה עצמו ניסה להשיב על השאלה מעל במת ועידת־היסוד של מפ״ם בנאום הזכור עד היום לרבים משומעיו.״חשבון־נפש של אדם יהודי בן־דורנו״ – כך הכתיר את נאומו, שבו הבהיר את מעברו מן האגף הרדיקלי של הציונות הכללית אל השקפת־עולם סוציליסטית ואל רעיון המהפכה. הוא ניסה לרמוז בדבריו, כיצד יצאו לקחיו מן המישור המדיני (התקווה לתמיכה סובייטית במאבקנו לעצמאות‎‎) וחרגואל עבר המישור הרעיוני (אימוצה של השקפת־עולם חדשה, מארכסיסטית, לניניסטית).

הייפלא כי כך אירעו הדברים? כלום היה סנה היחידי שהלך אז בדרך זו אל מה שנתכנה ״הסוציאליזם המהפכני״? הלוא רבים מבניו של הדור ההוא צעדו באותו נתיב, סופגים השראה לא רק מהבשורה הרחוקה של מהפכת אוקטובר, או של מלחמת האזרחים בספרד, אלא בעיקר מגבורתם של לוחמי לנינגרד וסטלינגרד, משותפות־הגורל שהוצבה בכור ההיתוך של המלחמה בנאצים, מהצלת שארית־הפליטה, ולבסוף אף מהצהרת גרומיקו שהפליאה וריגשה.

אולם, תהליך שעימו היו אנשים מוכנים להשלים כשדובר באנשי ״השומר־הצעיר״, או אפילו באנשי ״אחדות־העבודה״, הם התקשו לקבל כשדובר במשה סנה, הציוני־כללי לשעבר: הוא וסוציאליזם מהפכני? סנה, שנהג לא להתחמק משאלות אפילו אלו טרם נשאלו, השיב על התהיה מעל במת אותה ועידה:

״שונות הן הדרכים המובילות לסוציאליזם ולמהפכה – – – אני הגעתי לכך כאדם יהודי בן דורנו, העושה את חשבון הדור – – – אודה שאין זה קל לי. אבל אין זו אמת לאמיתה שהייתה כאן קפיצה. בשביל מי שלאורך כל עשרים־ושתיים שנות פעילותו הציונית לא נפרד אף לרגע קט מדרכו המשותפת עם הציונות החלוצית והפועלית – – – בשביל אדם שקשר את דרכו עם מלחמה בריאקציה ובפאשיזם עוד בהיותו בגולה; בשביל אדם שבארץ שאב את אונו ואת חומו סביב המדורה ונשם את האוויר ואת האווירה של חורשות האורן במשמר־העמק; בשביל אדם כזה לא היה דרוש אלא צעד אחרון בשעה גורלית זו לעם, לארץ לאנושות.״

תמורה זו בדרכו של סנה, שנתן יד להקמת מפ״ם, שהלך והשמאיל בשנים 1954-1950 – תמורה זו דחפה רבים לחפש פִרצה באמינותו על־ידי תיאורו כשאיש־תהפוכות, העובר לפתע ממחנה הימין לעבר מחנה השמאל. התווית ״ציוני כללי״ נתפשה אז בארץ כתווית ימנית, ואין תימה בכך: ראשי הציונות הכללית בארץ היו פרץ ברנשטיין, ישראל רוקח, יוסף ספיר, משמע דמויות האגף השמרני במובהק של התנועה הציונית. לא רבים ידעו שבציונות הכללית היה אז גם אגף מתקדם, רדיקלי (התאחדות הציונים הכלליים, או ״ציוני א'״), שבראשו אישים כמו יצחק גרינבוים, נחום גולדמן, וברבות הימים גם משה קליינבוים (סנה). מורו ורבו של סנה משנות העשרים והשלושים, יצחק גרינבוים, היה קשור כל חייו בתנועת־העבודה, ומאז שנות ה־50 אף פרסם את מאמריו דרך־קבע ב״על־המשמר״, עתון השמאל הציוני־הסוציאליסטי. סנה, תלמידו של גרינבוים, ולאחר־מכן יורשו בפולין, אכן המשיך והעמיק מסורת זו.

בן עשרים־וחמש, בוועידת ציוני וארשה בינואר 1934, השיב סנה בתקיפות לדוברי האגף הימני שחיפשו להתחבר עם הרביזיוניזם. לאלה שהאשימוהו כי הוא מושך אחריו את הציונים הכלליים אל עבר מפלגות־הפועלים, אמר: ״לפי מיטב הכרתנו אין הציונות הכללית עומדת בסתירה לסוציאליזם״.

בפברואר 1937 נערכה בוורשה הוועידה הארצית ה־12 של הציונים הכלליים. לקראת אותה ועידה פרסם סנה מאמר שסקר את שלוש נקודות־המחלוקת בוועידה. וכך כתב:

״נקודת־המחלוקת הראשונה – אל״ף או בי״ת? – – – אין אנו צריכים להסביר את הסמלים הללו. הכל יודעים את פירושם. שלשום היה פירושם: שיתוף־פעולה עם תנועת‏־הפועלים או התקפה עליה. אתמול: לפלג את הסתדרות־העובדים ולשבור אותה, או להיכנס לתוכה ולעזור בבנינה? היום: לקיים את השלום בתנועה ציונית, או לחדש לקראת הקונגרס את מסע־השיסוי נגד השמאל? מחר: היחס אל הרביזיוניזם, כמו אל מצורע שמחוץ למחנה, או כאל בן־יקיר, ילד־שעשועים? – – – – אנו היינו מציינים זאת לאמור: ציונות עממית מתקדמת, או ציונות מעמדית בורגנית? אלא כדי שלא לקלקל למישהו את מצב־רוחו, הבה ונאמר: זרם א' או זרם ב'?״ 

 

קירבתו של סנה לתנועת־הפועלים הציונית־הסוציאליסטית הלכה ונמשכה בקו רצוף. את בחירתו לראש המפקדה הארצית של ההגנה (1941) אין להסביר במנותק מעובדה זו, שאף העמיקה אצל סנה את תחושת שותפותו עם מפלגת־הפועלים ותרמה רבות לחיזוק סמכותו ולקליטת השפעתו. הקשר עם תנועת־העבודה מתהדק והולך תוך כדי פעילותו בהגנה, מעורבותו בענייני הפלמ״ח, מגעיו עם התנועה הקיבוצית, במיוחד עם הקיבוץ־המאוחד. שיתוף־הפעולה עם ההסתדרות בענייני ההגנה מביא בעקבותיו קשרים אישיים קרובים עם אישים מרכזיים בתנועת־הפועלים – בן־גוריון, שרתוק וגולומב מכאן, טבנקין, גלילי ושדה מכאן.

בינואר 1943 נושא סנה דברי־ברכה בפתיחת הוועידה השלישית של ״העובד הציוני״, וכך הוא אומר, בין היתר:

״אני אינני חושב שאתם צריכים להרגיש את עצמכם נחותי־דרגה בהסתדרות בגלל זה שאינכם מפלגה סוציאליסטית. אני כופר ראשית־כל בהנחה הזאת שאתם אינכם סוציאליסטים. הציונות הכללית אינה ניגוד לסוציאליזם, היא רק קובעת גם את עמדתה הסוציאלית בהתאם לעיקר הציוני. הסוציאליזם הוא מושג הרבה יותר רחב מאשר המסגרות הארגוניות אשר נושאות את שמו – – – – שום מפלגה סוציאליסטית ושום אינטרנציונל אינם ממצים את שאיפת האדם לצדק סוציאלי. עצם הקיום של מסגרות רבות לסוציאליזם – עדות לכך שאף אחת מהן אינה מבטאת את האמת האבסולוטית ואין להן מונופולין על האידיאל הסוציאליסטי הנצחי. קובע לא השלט, כי אם הנכונות להילחם לתוכן הצודק שבסוציאליזם.״

 

אולם, כדי להגיע לעמדה שמאלית־רדיקלית, להשקפת־עולם מארכסיסטית, היה על סנה לעבור משוכה גבוהה: יחסו הוא, הביקורתי והחריף למשטר הסובייטי. בינואר 1937 כותב סנה ב״היינט״ מאמר ביקורתי ועוקצני על משפטי־מוסקווה. במאמר זה הוא מסתייג מכל אלה ״שאינם מסוגלים לעקוב אחר הדיונים במשפט מוסקווה ללא התלהטות יצרים״, וכוונתו לא רק ״לחסידיו הנלהבים של סטאלין, הרואים בו אליל, 'השמש הזוהרת של האנושות העמלה',״ אלא גם לאלה ״שהם שונאיו, המסונוורים אף הם, הרואים בו עריץ צמא־דמים ותאב־שלטון״.

חוזה ריבנטרופ־מולוטוב; נפילתו של סנה בשבי הצבא הסובייטי; בריחתו מן השבי (קרוב לוודאי שפרידתו מאותה קבוצת קצינים פולני שנפלה בשבי בסוף ספטמבר 1939 היא שהצילה אותו מהגורל המר שפקד אותם מאות קצינים פולנים שנרצחו ביער קאטין באביב 1940); שהותו תחת הכיבוש הסובייטי; החרדה מפני הלשנה שתסגיר אותו לידי הנ.ק.ו.ד בשל היותו מנהיג ציוני – כל אלה עוד העמיקו את ביקורתו הקשה בלאו־הכי כלפי ברית־המועצות.

בהגיעו לארץ (מרס 1940) כוללים דיווחיו על הנעשה במזרח־אירופה התבטאויות אנטי־סובייטיות חריפות, אשר לימים – בזמן פעילותו במפ״ם ובמיוחד בימי הצטרפותו למק״י – יופנו כנגדו, להמחיש את המהפך שחל בו ביחסו לברית־המועצות.

אולם סנה, ככל שהיה טעון במתח אנטי־סובייטי, הגיע בניתוח מפוכח למסקנה, כי ״ניגוד האינטרסים בין מוסקבה לברלין הולך ומתבלט... קשה לנחש איך ומתי תבוא ההתנגשות ביניהן, אבל בטוח שבוא תבוא״, כך הוא כותב ביולי 1940. כעבור ארבע שנים לערך, בסוף 1944, כותב סנה מאמר שכותרתו ״בין מוסקווה לציונות״, ובו ניתוח אנליטי מקיף המסתכם בתחזית זו: ״אפשר לצפות למפנה שיחול ביחסה של מוסקבה לציונות״, ובהקשר זה הוא מועיד תפקיד יחוּדי לתנועת־הפועלים: ״אין כל ספק כי מעמד־הפועלים העברי על ארגונו למופת, על נכסיו המשקיים, על הישגיו המדיניים, הסוציאליים והתרבותיים, יכול לשמש כלי־שרת רב־ערך בידי הפוליטיקה הציונית, ביחוד כלפי ברית־המועצות״.

ואכן, על רקע זה של הבשלה הדרגתית של אוריינטציה מדינית חדשה, יש לראות את התקרבותו הרעיונית לאגף השמאלי בתנועת־הפועלים. התקרבותו לקיבוץ־המאוחד בתוקף תפקידו כרמ״א, ולאחר־מכן גם התקרבותו לשומר־הצעיר, התאפשרה הן בשל אהדתו המתמדת לרעיון הסוציאליסטי, והן על רקע ההתפתחות שחלה בתפיסתו המדינית. ויש לזכור: אין זו התקרבות למפלגות שהאידאל הסוציאליסטי הוא להן תו־היכר סתמי. בכל שלבי הפילוג והאיחוד בתנועת־הפועלים בשנים ההן, הולכות ומתחדדות השאלות הרעיוניות. מושגים כמו: ״סוציאליזם מהפכני״, ״אורינטציה על כוחות־המחר שברית־המועצות במרכזם״, ״דביקות בהשקפת־עולם מארכסיסטית״ וכיוצא־באלה הופכים יותר ויותר ללחם־חוק. החל מסוף שנת 1942 גוברים בתנועת הפועלים הקולות המחפשים התקרבות לברית־המועצות, ובקולות אלה שזורים מוטיבים יהודיים, ציוניים וסוציאליסטיים. יצחק טבנקין, מנהיגו של הקיבוץ־המאוחד אומר באפריל 1946: ״איחור המהפכה הסוציאליסטית עלה לה לאנושות בקרבנות אין־ספור. ומפני זה כבוד ל'אוקטובר' שמול מלחמה עולמית ועוני ודכדוך הניף את דגל הסוציאליזם; לא לחינם נעשתה רוח אוקטובר סמל לדור.״ באותו נאום אף מגיב טבנקין על הופעת ניצניה הראשונים של ״המלחמה הקרה״: ״רק לפני שנה נשלחו ברכות מאליפות לצבא האדום שהניף את הדגל האדום על ברלין, וכבר לוטשים עתה בעולם חרבות נגד ברית־המועצות. כל אחד רשאי למתוח ביקורת גם על ססס״ר ולהומניסט יש ודאי רשות להסתייג מאי־אלו תופעות בדרך ההגשמה של הסוציאליזם, אך למעלה מכל ספק כי אם כישלונה של ססס״ר יקיץ הקץ על כל הומניזם.״

כדי לשחזר את הלכי־הרוח ששררו אז באגפה השמאלי של תנועת־הפועלים יש להזכיר כי עמדתו זו של טבנקין הוגדרה על־ידי השומר הצעיר כעמדה המתלבטת בין סוציאליזם רפורמיסטי־ימני לבין סוציאליזם מהפכני־עקבי.

זו האווירה שבה חלה התקרבותו של סנה אל אגפה השמאלי של תנועת־הפועלים. צירוף נסיבות זה אולי אין בוכדי להסביר עד תום את המפנה הרעיוני החריף שחל אצל סנה, מרדיקל ליברלי האוהד את הסוציאליזם למי שמגדיר את עצמו כמארכסיסט ומזדהה עם ״עולם המהפכה״ – לשם כך היו דרושים עוד כמה וכמה גורמים ממריצים, ואלה אכן הופיעו, במיוחד בשנים 1946 ו-1947. לא כאן ננתחם ונפרטם. כל שבאנו לעשות הוא לרמוז על אותו קו של רציפות שאיפשר את התמורה, שהכשיר את הקרקע למפנה.

באומרי ״גורמים ממריצים״ אינני מתכוון לגורמים חיצונים בלבד. היו צדדים באישיותו ובאורח חשיבתו של סנה שסייעו גם הם להשלמתו של המפנה בשנים ההן (1948-1946) ותרמו רבות להמשכו המוקצן בשנים שלאחר מכן (1954-1952). סנה היה אמן הטיעון הלוגי, אך לא פעם גם קרבנו. הוא היה ארכיטקט מעולה בהצבתו של מבנה מחשבתי, אך התשוקה לשלמות וליופי הארכיטקטוניים ניתקו, לא פעם, את חשיבתו מן המציאות הממשית, רבת־הסתירות, זו שאינה מעוצבת במבנים הכי ארכיטקטוניים כה משוכללים. ״זה יותר מדי הגיוני בשביל להיות מציאותי״  – היה אומר לא פעם למשמע איזו ספקולציה פוליטית מבריקה, אך הוא עצמו התעלם לעתים מתוקפה של אימרה חכמה זו. והפרדוכס שהיה, אולי, המכריע ביותר בחייו, הוא הדחף החזק שפעל בו, לברור בכל שלב ושלב של פעילותו וכל נושא בו עסק את מה שנראה בעיניו לעיקר־העיקרים, להיצמד לאותו עיקר, במחשבה ובמעשה, בדבקות רבה, לכפוף את שאר העניינים לאותו עיקר, לעתים כפיפה שיש עמה ביטול מסוכן של ענינים שערכם אינו מבוטל כלל ועיקר. כאן היה, מבחינות רבות, סוד כוחו ומקור חולשתו כאחד, כאשר לא טעה בבחירת העיקר, ניתן היה לסלוח לתוצאות הנלוות של אותו כיפוף מרחיק־לכת של כל דבר משני לדבר העיקרי. אולם, כל טעות בבחירת העיקר, הופכת את השיטה למכשלה קשה ומרה. וסנה נכשל כמה פעמים בבחירה זאת, כישלון שהפכה דמות רבת־עוצמה זאת לדמות טראגית מכמה בחינות.

עתה נוכל לשחזר את קו־הרציפות העיקרי במחשבתו של סנה, על גלגוליה השונים:

מיום שעמד הנער משה קליינבוים על דעתו – בימי לימודיו בגימנסיה הפולנית שבעיירת סבו, פולאבי – ועד יומו האחרון טרדה את מנוחתו, בגלגולים שונים, השאלה: כיצד להבטיח את עתידו של העם היהודי בעולם־של־מחר? מיודעיו מאותם ימים רחוקים מספרים, כי בתחילה נתפסה שאלה זו בתודעתו כשאלת העולם המודרני: מכאן העולם החיצוני, הפושט צורה ולובש צורה, העולה ממעמקי החברה הישנה והשמרנית אל סדר־חיים חדש, המכריז על התחדשותו המתמדת כעל עקרון־הווייתו ומסד־קיומו; ומכאן חברה יהודית, לפחות זו שבמזרח־אירופה, העושה עדיין את צעדיה הראשונים מן הסגירות אל הפתיחות; כיצד ידביקו היהודים פיגור מאיים זה וכיצד ישתלבו כשווים בין שווים במהלכה של ההיסטוריה המודרנית? מה יהא עליהם אם גורלו של העולם החדש יעוצב לא רק בלי השתתפותם הממשית, אלא גם בלי התחשבות יתירה בהם, בזכויותיהם, בבעיותיהם המיוחדות?

כעבור כשלוש־עשרה שנים ניצבים העולם והעם היהודי על סף התהום של מלחמת־העולם. בז'נבה מתכנס הקונגרס הציוני הכ״א (אוגוסט, 1939) וסנה שב ומנסה להבקיע אל העתיד, לצייר מה צפוי לאחר המלחמה, לעולם ולעם היהודי. כמו רבים אחרים הוא מלא חרדה נוכח כל שצפוי לעם במלחמה המתקרבת, אך הוא מאמין כי נצחון המחנה הדמוקרטי יביא עמו ישועה ליהודים: ״במחיר תכנית בזל קיבלנו (לאחר מלחמת העולם הקודמת) את הצהרת בלפור; וכך, במחיר הישוב החדש בארץ־ישראל והעם היהודי השואף לארץ־ישראל, נצא מהמשבר העולמי עם מדינה יהודית בארץ־‏ישראל.״

חלפו מספר חודשים, מרס 1940. בעקבות טלטוליה של המלחמה מגיע סנה עם אשתו ובתו לז'נבה, בדרכם ארצה. הוא מכין תזכיר לנשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן. התזכיר, המקיף תשעה־עשר עמודים מודפסים בצפיפות, הוכן על־ידי מנהיג צעיר, בן שלושים־ואחת, בנסיבות קשות ביותר. המלחמה זה רק החלה, אך סנה דן בתזכירו לא רק במה שעובר על יהדות פולין, בסכנות הצפויות לה בהמשך המלחמה, אלא גם בעתיד העם היהודי לאחר המלחמה. באותם ימים הוא מאמין כי הדמוקרטיות המערביות – ובלשונו: ״הדמוקרטיה הלאומית״ – הן שיהוו את המשענת הבינלאומית במערכה על השגת ״ארץ־ישראל יהודית״. לכן, חיזוקה של ״הדמוקרטיה העולמית״ וכינון ברית עמה אינם רק מסקנה הכרחית של החזית המשותפת נגד הנאציזם, אלא גם צורך חיוני להגשמת הציונות לאחר הנצחון. הוא מאמין כי המלחמה תסתיים בנצחון הדמוקרטיה ומשמעות הדבר עבור היהודים הוא קודם־כל – ״גרמניה דמוקרטית חדשה, פולין דמוקרטית חדשה ורוסיה דמוקרטית חדשה.״

המלחמה מתקרבת לסיומה וסנה נאלץ להכיר בעובדה שחלק מתחזיותיו לא התגשם, הסטליניזם לא התמוטט ו״רוסיה דמוקרטיה חדשה״ לא קמה. אך מאידך, אותה רוסיה מילאה בהמשכה של המלחמה שליחותשונה לחלוטין מזו שמילאה בימיה הראשונים, שעה שכתב בז'נבה את התזכיר לנחום גולדמן, סנה שב ומגדיר מחדש את בעית עתידו של העם היהודי על רקע העולם המשתנה; שב ומחפש את המשענות הבינלאומיות להתמודדות עם האתגרים היהודיים. הפעם שוב אין מדובר בעתידו של העם היהודי בעולם־של־מחר סתמי, אלא ב״עולם המחר״ שמשמעו ״עולם המהפכה״, או ״העולם הסוציאליסטי״ בדמותה של ברית־המועצות ושל המחנה הקשור בה.

סוף 1952. סנה שוב על פרשת־דרכים. הוא בוחר בנתיב המוליך אותו לנטישת הציונות ולהצטרפות למפלגה הקומוניסטית. לידידיו יאמר: ״שתי רכבות־ענק נעות עתה במהירות עצומה, זו לקראת זו, הרכבת הסוציאליסטית מול הרכבת האימפריאליסטית. ההתנגשות היא בלתי־נמנעת ותוצאותיה גזורות מראש: הרכבת האימפריאליסטית תתרסק כליל. הקרון של התנועה הציונית קשור בטבורו לרכבת זאת. מי שרוצה להבטיח לעם היהודי את מקומו בעולם שייכון לאחר ההתנגשות הנוראה הצפויה, חייב לעבור לרכבת השניה.״

ושוב, מקץ שש־עשרה שנה, מסכם סנה את עיקריו הרעיוניים ומסיים את חיבורו בדברים על ״החזון של עתיד מובטח לישראל ולעם היהודי בעתיד הסוציאליסטי של העולם.״

ומכאן, רק צעד אחד אל משפט־המפתח של צוואת־חייו: ״כל שנות חיי היו קודש לעמי, ורעיוני המרכזי היה, כי עתיד עמי יובטח בעתיד הקידמה של האנושות.״

עם ועולם

מתוך "משה סנה - החותר לתשובה" אחרית דבר מאת יאיר צבן לספר "אחרית כראשית"

 אתר זה הוקם על ידי הוועד הציבורי להנצחת דר משה סנה ז"ל.

בניית האתר eTopTool עיצוב רחל אבידור