יום אחד, היה זה בשנת 1925, נרעשו כמה מיהודי פולאבי. אל העיירה נתגלגלה הידיעה כי הגימנזיסט הצעיר, משה, נכדו של ר' הרש־צבי קליינבוים, פירסם מאמר בביטאונם של האתיאיסטים הפולנים – ״חופש הרצון״. משה היה אז בן 16 והיה זה מאמרו הראשון.

מאז ועד יומו האחרון ראה סנה את עצמו כאתיאיסט. קירבתו ליצחק גרינבוים אך העמיקה בו את הרדיקליזם האתיאיסטי הזה. וכך תיאר לימים את גישתו של מורו־ורבו מימי פולין לשאלת הדת: ״הוא היה שולל־דת קנאי ולוחם נועז לתמורה חילונית (סקולאריזציה) בחיים היהודיים, מתוך תפישתו העקרונית את התנועה ואת התהליך של תחיית העם היהודי – שפירושה, בין השאר, שחרורו מכבלי ההלכה הדתית והשתתתו על היסוד הלאומי כמכנה משותף".

סנה, שהושפע מגרינבוים בכמה תחומים, נזהר גם בתחום זה מכל מעשה־חיקוי, וסלל לעצמו את נתיבו הייחודי. מעולם לא ראה את עצמו, כגרינבוים, לוחם אנטי־דתי. גם אז, בימי פולין, הבדיל בין מלחמה נגד הדת לבין מאבק פוליטי נגד כפיה דתית, נגד ניסיונם של רבנים קנאיים להטיל מרותם על כלל הציבור. שני אישים אלה, על־אף קירבתם הרבה, נבדלו זה מזה באופיים, נטיות־ליבם, חינוכם. סנה היה קשור יותר מגרינבוים לחוויות הילדות של בית אבא ובית סבא, אנשים מאמינים. הוא ספג לתוכו מורשת זו ולא ניתק ממנה עד רגעיו האחרונים.

האתיאיזם לא מנע ממנו להבין את שרשיה העמוקים והסבוכים של הדת, ולא מנע ממנו לחתור לשותפות בין פועלים חילוניים לדתיים במאבק למען חברה צודקת יותר, לתמורה חברתית יסודית.

מלחמתו העקבית נגד כל גילוי של כפיה דתית, נגד כל מגמה קלריקלית, לא מנעה ממנו לחתור לדו־קיום של כבוד הדדי ושל סובלנות הדדית בין יהודים דתיים לחילוניים, ולהיאבק גם נגד גילויים של כפייה אנטי־דתית, של פגיעה בחופש הדת והמצפון.

תפיסתו החילונית לא מנעה ממנו לראות את התרבות הלאומית כמעשה־יניקה מתמיד של מיטב ערכיה של המורשת העתיקה, בצירוף מעשה־חידוש מתמיד, פועל־יוצא של הוויית־חיים מתחדשת.

בתחום זה נשמר קו־הרציפות שבתוך התמורות יותר מאשר בכל תחום אחר. כאן יכול היה לתת דרור לרגשותיו, גם בשנים הקשות ההן. לעתים נדמה שכל מה שהדחיק, אם מבחירתו או אנוס על-פי הנסיבות שנקלע לתוכן, פרץ ופיכּה באפיק זה. וכך הוא כותב לקראת חג הפסח של אותה שנת 1954:

"אנו לא באנו לנתק את דורנו מן הדורות שקדמו לנו, אלא לברור מן העבר ההיסטורי את כל הטוב והיפה, הצודק והמקדם, להעלותם כמרגליות מתהום הנשייה, לשזור אותם על חוט רצוף, ולהמשיך את שרשרת הזהב של מסורתנו הלאומית, הדמוקרטית והפרוגרסיבית".

סנה הרבה לצטט את אמירתו של לנין, כי במקום לריב עם העמלים הדתיים על דבר קיומו של גן־עדן בשמיים, מוטב לפעול יחד עמם לכינונו של גן־עדן עלי־אדמות. אימרה זו שימשה, למעשה, קו מנחה לפעילותה שלהתנועה הקומוניסטית בחלקי תבל שונים, גם כאשר בברית־המועצות עצמה התעלמו ממנה. זאת ועוד: יחס של כבוד לערכים מתקדמים במורשת היהודית, מצד גורמים שונים בתנועה המהפכנית, שימש במשך שנים רבות משענת חשובה לפעילותם של יהודים בתנועה המהפכנית בכלל, ובאגפה הקומוניסטי במיוחד. מרכיבים אלו העניקו לסנה, גם בשנים 1964-1953, לגיטימציה בבואו לתת פורקן לרגשותיו הלאומיים באפיק זה. ביוני 1959 נערך בכנסת דיון נוקב על "חינוך לתודעה יהודית", וסנה נשא אז את אחד הנאומים הנרגשים שלו:

"בכל דור ודור, בכל תקופה ותקופה, לאורך כל הדרך ההיסטורית הארוכה של עמנו זרועים ערכים מתקדמים, נאורים, מהפכניים – המתנגשים עם היפוכיהם התנגשות מתמדת. יש לדחות את המסורת הריאקציונית – ולעומת זאת יש ללקט, להחיות, לטפח ולהקנות לנוער את ערכי הקידמה והחופש, השלום ואחוות־העמים. יש לשלב אותם ביצירה התרבותית המתקדמת של עם־ישראל שבהווה; יש לספוג, יחד עם זאת, את הערכים הפרוגרסיביים של התרבות הבינלאומית לתוך יצירתנו המקורית – ולמזג את כולם בתרבות הלאומית הישראלית החדשה."

מזיגה זו של עמדה אתיאיסטית תקיפה עם רגישות למורשתו של עם שנוצקה בדפוסים דתיים; של הומניזם רציונליסטי־חילוני עם ידע מעמיק בתולדות העם, ביצירתו העתיקה והחדשה ובפולקלור שלו – כל זה השתקף היטב בדיאלוגים ובסימפוזיונים הרבים בהם נטל חלק, יחד עם אינטלקטואלים דתיים, רבנים אורתודוכסים ורפורמים, או חברי־כנסת מן הזרם הציוני־הדתי.

רק מי שהכיר את בקיאותו של סנה בהווי היהודי, ביצירה היהודית לדורותיה, הבין על שום מה נהג לדקדק בעניינים שבניסוח. לא מעטים נזדמן להם לשמוע מפיו, בשנים האחרונות לחייו, כי אינו רואה עצמו כ"חוזר בתשובה", אלא כ"חותר לתשובה". לא היה זה עוד חידוד לשוני, שהופעותיו של סנה היו משופעות בשכמותו. ומי שפקפק בכך, יכול היה לעמוד על טיבו של העניין בעת הקריאה בצוואתו: "אינני רואה את עצמי כחוזר־בתשובה, כי במצפוני ובלבי מעולם לא חטאתי כלפי עמי, אלא כחותר לתשובה, כיצד להבטיח את עתיד עמנו וארצנו בעולם ההולך ומשתנה". עולם ומלואו מקופלים בדברים הנכתבים שעה שאדם מצוי בינו לבין עצמו, עשר שעות לפני ניתוח אחרון.

מן המפורסמות הוא, יהודים נוטים חסד ל"חוזר בתשובה". כל אימת שהוצג בפני ציבור כ״חוזר בתשובה״, או כ״בן אובד השב לחיק עמו״, היו גואים סביבו גלי חום־אהדה. מדוע, אם־כן, הסתייג סנה בתקיפות משימוש בהגדרות אלה, גם אם הסתכן בכך בצינונה של אותה אהדה? הוא, שידע די והותר עוינות ושנאה, הרי אהב להיות נאהב?

המושג ״חזרה בתשובה״ הוא ייחודי, כמדומה, ליהדות, והוא עבר גלגולים שונים. בעת החדשה, עם גבור תהליך החילון, הורחב עד מאוד תחומו של מושג זה, והוענקה לו, בדרך־כלל, משמעות טוטאלית, כוללנית. ״לחזור״ – מן ההתפקרות, רחמנא־ליצלן, מן ההתחלנות; – ״לשוב״ – אל הקהילה יראת־השמים ושומרת־המצוות, אל האמונה. דו־כיווניות גנוזה במושג זה: ״חזרה מן״ ו״שיבה אל״. ״חזרה בתשובה״ מתפרשת, אם־כן, יותר ויותר כחזרה מן הכפירה־בעיקר ושיבה אל האמונה השלמה. מה שמתחולל בארץ בשנים האחרונות סביב ״החוזרים בתשובה״ חידד ביתר־שאת פירוש זה.

סנה רצה, קודם־כל, להינתק מהקונוטציות הדתיות של המושג ״חוזר בתשובה״, ולא פחות מכך סירב להיענות לשימוש האנלוגי בו, שהועבר מן ההקשר הדתי אל ההקשר הלאומי. הוא היה מודע להתגבשותה של ״סכימת־סנה״ הפשטנית: היה־היה מנהיג ציוני צעיר, ברוך־כישרונות, נאמן לעמו, והנה יום אחד עלה האיש על דרך רעה שהוליכה אותו אל הכפירה־בעיקר והוציאה אותו ממעגל־עמו; והנה, בסוף ימיו, חוזר האיש בתשובה וכו'. סכימה זו, הגם שידע מניין צמחה וכי גם לו חלק ונחלה בצמיחתה, קוממה אותו עד־מאוד. הוא דחה את האנלוגיה. הוא סירב לראות עצמו ככופר-בעיקר, כמי שהוציא עצמו מן הכלל, מן הכלל היהודי. ובשעה־אחרונה־של־אמת הוא כותב: ״כל שנות חיי היו קודש לעם היהודי.״ כל שנות. אין הוא בן השב אל חיק עמו, שהרי מעולם לא נטשו.

הוא לא העלים ולא טשטש את משגהו הקשה, שבעיני רבים נתפס כחטא: השלילה הטוטאלית של הציונות. בניגוד לדימוי שנשתרש בתודעתם של רבים, לא המתין סנה עד לשעת־ציווי־אחרון כדי להודות במשגה ולהביע חרטה. בניגוד למנהגם של רבים וטובים קם משה סנה, התיצב על דוכנה של כנסת ישראל ובהודעה אישית צלולה חזר בו מעיקרי דבריו הכלולים באותו חיבור אומלל משנת 1954: ״סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם־לניניזם״. זה היה כארבע שנים לפני מותו. אולם, בהודותו במשגה ובהביעו חרטה, לא העלה על דעתו להיות מודה־במקצת, אף לא מודה־במקצת־שבמקצת, בהאשמה, כאילו באותן אחת־עשרה שנים הוציא עצמו מן הכלל היהודי. לכל אורך הדרך חש עצמו, בכל שעה ושעה, כבן נאמן לעמו ולארצו על־פי דרכו, כיהודי בכל רמ״ח ושס״ה, על־פי מנהגו. לכן לא יכול היה לקבל את השימוש האנלוגי במושג ״חוזר בתשובה״, המתפרש כשלילה טוטאלית של פרק ״הכפירה בעיקר״. כמידת נכונותו להודות במשגי העבר כך שיעור סירובו להטיל בוץ בכל מערכות־עברו.

החזרה־בתשובה עלולה להתפרש כשיבה אל ה״סטאטוס־קוו־אנטה״, אל ״המצב שלפני״. אלא שבהיסטוריה אין חזרה לאחור. ומוטב כך. נבצר ממנו לחזור לעולמה הרוחני של תנועת־הפועלים של 1952 או של 1948, בעת היווסדה של מפ״ם. אמנם היתה זו אחת השעות היפות של תנועת־הפועלים הישראלית, החרוטה בזכרון רבים מאתנו, אך בין התרפקות על העבר לבין השיבה אליו מפרידה התהום בין האפשרי לבלתי אפשרי. ואל נשכח שעולמה הרעיוני־רוחני של מפ״ם בשנים ההן – מפ״ם על שני אגפיה, עם אחדות־העבודה – נשען לא רק על ציונות ועל חלוציות ועל כמיהה לשלום ולאחוות־עמים, אלא גם על לניניזם סכימטי ועל הערצת ברית־‏המועצות. וכן נבצר ממנו לחזור על מה שקדם ל־1948, אל עולמו של האגף הרדיקלי בציונות הכללית, תחילה בפולין ולאחר־מכן בארץ־ישראל.

כאשר אין דרך של שִיבָה לאחור, ואין רצון להמשיך ולדרוך במקום, נותרת, רק הצעידה קדימה. סנה היה דיאלקטיקן והיטיב לדעת שמן השלב של האנטי־תזה אין חזרה אל התזה, אלא בא תורה של התהוות חדשה (‏סינתזה)‎.

ואמנם, מעניינת היא הזיקה הדיאלקטית בין שלושת מפני־הדרך שעבר סנה בעשרים וחמש השנים האחרונות לחייו: ב־1947, ב־1954 וב־1965.

המפנה הראשון ‏(1947) טבוע בחותמה של תמורה מעמדית־שמאלית, שהציבה אותו בתוככי המחנה הציוני־סוציאליסטי, הנושא העיקרי של המאבק הלאומי לעצמאות, ובאגפו החלוצי־השמאלי – המבטא אז שילוב נדיר של רדיקליזם מעמדי עם רדיקליזם לאומי.

המפנה השני (1954) מביא אותה תמורה מעמדית־שמאלית להקצנת־יתר. היא לוכדת חלק מהשמאל הישראלי במעגל של השקפות סִסמאות וסמלים, המְנַכְּרים אותו ממעמד הפועלים (במיוחד שעה שחלות בו תמורות מפליגות עקב העליה ההמונית שהגיעה אז לארץ). כלומר: אותה הקצנה רק מצמצמת את המשמעות המעמדית של המפנה הקודם. יתר־על־כן: בהיותה כרוכה בתפנית אנטי־ציונית היא מבטלת למעשה את המשמעות הלאומית של אותו מפנה (ושוב: ביטול המשמעות בתחום הלאומי מעמיק את הניכור מצד מעמד הפועלים, הישן והחדש, ומחריף עוד יותר את צמצום המשמעות בתחום המעמדי).

עתה בא המפנה השלישי (1965), והוא נועד, ראשית־כל, לבטל את הביטול הזה: לחדש את תוקפה של המשמעות הלאומית (הוא גם מחזיר לסנה, בשנים אחרונות אלה, מידה כלשהי משיעור קוֹמתוֹ כמנהיג לאומי). יתר־על־כן: מפנה זֶה אינו מצטמצם בתחום הלאומי והוא מביא עימו תמורה מרחיקת־לכת בתחום הרעיוני, המאפשרת פריצה מאותו מעגל מנכר של השקפות, סִסמאות וסמלים והתגברות על צמצום המשמעות המעמדית (ושוב: ההתחדשות בתחום הלאומי מקפלת בתוכה פוטנציאל רב־חשיבות לפריצה מחודשת בתחום המעמדי).

אכן, הלאומי והמעמדי שוב נפגשו בעולמו הרעיוני והציבורי של משה סנה פגישה מחודשת, יוצרת ופורה מכל קודמותיה.

אשר־על־כן: לא ״חוזר בתשובה״, אלא ״חותר לתשובה״. משחק־מלים לכאורה, אך הדבר לא בא לשם שעשוע, אלא כדי לחדד את ההבדל בין השניים: לא חוזר אלא חותר. לא חוזר, שדימוּיוֹ עשוי להיות נכנע ורפוי, אלא חותר, שדימויו מבקש מאמץ והעזה. לא ״תשובה״ שמשמעה פניה אל מה שהיה וחלף, אלא ״תשובה״ שכל עיקרה פניה אל העתיד, תשובה לשאלות הישנות־חדשות: מה צפון לו לעם היהודי בחיק העתיד? מה משמעות הסוציאליזם בשלהי המאה ה־20 וכיצד יקרום חזון זה עור וגידים? ומשתי שאלות אלו לעבר השאלה שליוותה את סנה, בשינויי צורה, לכל אורך דרכו: כיצד להבטיח את עתידו של העם היהודי בעתידו הסוציאליסטי של העולם?

בהתמודדות עם שאלות אלה לא ראה סנה את מאזן־דרכו, הכולל גם את הפרק האנטי־ציוני המר, כמאזן שלילי, מול מאזן חיובי לכאורה, של אישים וזרמים אחרים בעם. גם על הדרכים האלטרנטיביות הניבו פרי־באושים. גם בדרכים האלטרנטיביות היו קטעי־דרך חמורים. העובדה שלמנהיגים אחרים לא עמד, בדרך־כלל, עוז־הרוח להודות במשגי־עבר, אינה משפרת את מאזן דרכם.

אם יש לקחים הדוחפים אותנו להחמיר לגבי מאזנו של סנה לעומת מאזנם של מנהיגים אחרים בדור ההוא, אין הדבר נגזר מהמישור הסובייקטיבי. הנאמנות הסובייקטיבית לעם, לאידיאלים אנושיים, חברתיים ומוסריים, לא התערערה אצלו אף לא לשעה קלה. אם יש צידוק להחמיר בשיפוט עם סנה הרי הדבר נגזר דווקא מהמישור האובייקטיבי, התכליתי. הלקח החמור הוא חד־משמעי: החריגה מתחומיה של התנועה הלאומית פסולה כשלעצמה; יתר־על־כן: היא מעקרת את המאמץ המהפכני, היא מרעה את יחסי הכוחות בין אגפיה של התנועה הלאומית לרעת השמאל, לטובת הימין; היא מעכבת את ״התהליך המהפכני״, אינה מאיצה אותו. לצמידות לתנועה הלאומית יש לעתים מחיר כבד, אולם כל קיצורי־הדרך מתבררים לבסוף כמדוחי־שווא.

אותו יחס עמוק למורשת היהודית שימש, כאמור, גם מעין פיצוי עצמי, בימים בהם לא נתקיימה הצמידות לתנועה הלאומית של עמו. עתה משחל המפנה, משמש יחסו למורשת משענת נוספת, תומכת ומחזקת, בהתפייסות שבינו לבין עמו. וכך מגדיר סנה, האתיאיסט, הרציונליסט, את יחסו למסורת ישראל:

״לא הרי שומר־מסורת כהרי שומר־מצוות. בהווייתנו היהודית טושטש ההבדל בין שני מושגים קרובים אך שונים אלה, היות ובמשך תקופה ארוכה מאוד בתולדות העם היהודי נשתמרה זהות בין הדת לבין הלאום. בדורות האחרונים חדלה זהות זאת להתקיים לדידי רוב היהודים – – – אבל גם יהודי לאומי, שאינו־דתי, חילוני, לא יהיה נאמן לעצמו אם לא יטפח את המסורת של עמו ולא ינחילנה לבניו ולבני בניו.״

סנה לא האמין שאפשר להכיר את מלוא עושרה ויופיה של השפה העברית בלי לדעת את התפילות והפיוטים הגנוזים בסידור ובמחזור. ״ללמוד, לדעת – צריך ראש; לאהוב – יכולים כולנו. אולם להתפלל, רק המאמינים יתפללו.״ וכאן הוסיף ברמיזה: ״אני מכיר היטב יהודי אתיאיסט אחד, אשר לא התפלל מזה עשרות שנים, אבל עד היום הזה הוא מתרגש ומתמוגג למשמע הצלילים של 'כל־נדרי' או 'נתנה תוקף', ובשעת התיחדות עם עצמו הריהו מפזם את מנגינתם בדבקות רבה.״

במשפטים ספורים אלה ניסה להפריך, כאילו מלכתחילה, כל אותם תילי־תילים של פרשנויות שנערמו סביב פרשת ה״קדיש״ בצוואתו. מכאן אדוקים־תמימים־באמונתם וסוחרי־החזרה־בתשובה, ומכאן אתיאיסטים־יישרי־לב ואפיקורסים־להכעיס – אלה גם אלה ניסו לתלות בו מה שלא היה בכוונתו וברצונו. והרי הוא עצמו פירש בצוואתו את עיקרון־חייו – הרציפות שבתמורה – גם בהקשר זה, לאמור:

״הערך המסורתי העממי של אמירת קדיש עולה לעין־ארוך על הכפירה בתוכן המילולי של תפילה זו – ומי שלא יבין הסבר קצר זה, לא איכפת לי מה יחשוב על נאמנותי למסורת היהודית, שהנני רואה בה סוד קיומנו, הישמרנו ותחייתנו כעם עתיק־ימים וצעיר־ימים כאחד.״

ולבל ייחסו לו כוונות דתיות־מיסטיות, טרח להדגיש בצוואתו, כי רצונו הוא – רצונו ולא רק הסכמתו – שתיעשה נתיחת גופתו לאחר מותו. גם כאן חוט־של־רציפות מאז מאבקו של הצעיר בן העשרים בראש המערכה של הסטודנטים היהודים לרפואה, בפולין ובליטא, בפרשת נתיחת־המתים היהודיים, דרך מלחמתו הנמרצת בכנסת להגנת הפתולוגים הישראליים לנוכח מסע השיסוי של שומרי־החומות הקנאיים ועד לפרידתו מן החיים: רציפות של מאבק למען תמורה והתחדשות.

אפשר להעמיק ולחקור מתוך מאמץ לרדת לשורשי התופעה של אתיאיסט המבקש על ״קדיש״. אפשר לומר דברים על כמיהתו של אדם, הניצב על סף הקץ האחרון, להיצמד לחוויות ילדותו, לבית־הוריו. אפשר להזכיר כי מנהיג היה האיש ליהדות גדולה, שהלכה אל כבשני־המוות, ורבים בה הנקרעים מחייהם כשזעקת ״שמע ישראל״ חונקת גרונם – ואחיהם, שזכו וקיבלו עוד מנה של חיי־שעה בגיהינום ההוא, מלווים אותם ב״קדיש״ וב״אל־מלא־רחמים״. אלה היו היהודים שלו. הם אשר שיחרו לפתחי אסיפותיו וקיבלוהו בחום ובאהבה. הם אשר שתו בצמא את דבריו, שבוע־שבוע, מעל דפי ״היינט״. וביניהם, אהוביו, יקירי־נפשו, האם והאב והאחות. ואולי ״קדיש״ זה הוא גשר של מלים ושל מנגינה בינו לבינם, בין רגעי פרידתם לרגע פרידתו.

ואולי אין צורך לומר כל זאת, שהרי הכול כאילו ברור ומובן־מאליו. ואולי רק ראוי להוסיף כי זה האיש, משה סנה, בכל ימיו, גם בימים הסבוכים ההם, יהודי גאה היה.

עם ומסורתו

מתוך "משה סנה - החותר לתשובה" אחרית דבר מאת יאיר צבן לספר "אחרית כראשית"

 אתר זה הוקם על ידי הוועד הציבורי להנצחת דר משה סנה ז"ל.

בניית האתר eTopTool עיצוב רחל אבידור